ה"אסור להשוות" העונתי צץ לו השבוע שוב. כנראה שאף פעם לא נתעייף מלהתווכח על הנאצים כמקור לגיטימי לאנלוגיות, ואני נזכרתי בסבא שלי ובאינדיאנה ג'ונס. 

כשהייתי ילד ביליתי לא מעט זמן בירושלים, אצל סבא וסבתא ניצולי שואה. ולא סתם ניצולים, לסבתא שלי היה מספר על היד, מזכרת מאושוויץ. אצולת הניצולים. בוקר חופש גדול אחד הלכנו סבי ואני לראות באחד מבתי הקולנוע שעוד היו קיימים אז בירושלים את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". סבא שלי שמר על פני פוקר במהלך ההקרנה, בזמן שדוקטור ג'ונס לחם בגבורה ברייך השלישי. רק אחר כך, כשהגיעו אליהם חברים לביקור, הוא סיפר על חוויותיו מהסרט, וסיכם ב"אפילו הנאצים לא עשו דברים כאלה".

סבא וסבתא שלי השוו כל הזמן. הם לא הוטרדו מזוטות כמו פוליטיקלי קורקט, ולא ניסו לאפסן את השואה באיזו קפסולה מנותקת מהעולם. כשראינו יום אחד תינוק חמוד ברחוב סבתא שלי אמרה שכן, הוא מתוק, אבל הרי גם היטלר היה תינוק. זו היתה הערת אגב אבל בעיני היא היתה המפתח להבנה של התפיסה שלהם, שהיא גם התפיסה שלי. אסור להשוות? קשקוש. 

השואה לא היתה עבור סבא וסבתא שלי מציאות נפרדת או פלנטה אחרת. היא היתה חלק מהחיים שלהם. הם לא חשבו עליה כאנומליה חד פעמית, אלא כחלק מהקיום והטבע האנושי. היא לא היתה רק טקסים מכובדים ואזכורים, מקור לתחושת קרבנות נצחית או צידוק נוח לשליפה. הם חיו אותה, שרדו אותה, והבינו אותה. האמירה של סבתא שלי היתה ברורה. לכל תינוק חמוד יש פוטנציאל לגדול להיות דיקטטור רצחני. החלום האמריקאי גירסת הרייך. 

אם מפשפשים קצת בהיסטוריה מגלים שהנאצים אולי שכללו פה ושם משהו, אבל תכל'ס לא המציאו שום דבר חדש. טוהר הגזע, רצח עם, כל אלה הם חלק מההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. הנאצים לא היו שדים, הם היו בני אנוש בעלי מוטיבציה, אמצעים והזדמנות. 

תנו את שלושת אלה לכל שלטון לאומני בכל נקודה על הגלובוס וקיבלתם מדינה שסבא וסבתא שלי היו נמלטים ממנה ומהר. הם הבינו את הפואנטה בפעם הראשונה. כן, זה יכול לקרות בווריאציה מסוימת גם פה, הרי לא חסרות לנו כאן גזענות, לאומנות ואלימות. מותר ורצוי להשוות, כי הלקח מהשואה הוא לא שהנאצים היו רעים נורא ואנחנו סבבה, הלקח הוא שזה מה שקורה כשפשיזם ולאומנות על סטרואידים תופסים את ההגה. 

גם את אינדיאנה ג'ונס השני ראיתי עם סבא שלי. הפעם הסרט היה נטול נאצים, ועם או בלי קשר הוא לא התלונן. אולי התרגל. הוא נפטר כשהייתי בן 13, איש מלא שמחת חיים עד הדקה האחרונה, לא תקין פוליטית ולא מתנצל. לו היה חי היום אני מניח שהיה משווה. בטח שהיה משווה. 

המלצות צפייה וקריאה למבודדים! אחרי שהתנשאתי על הקורונה בשבוע שעבר חטפתי אינסטנט קארמה לפנים: הלכה הטיסה לאמסטרדם להופעה, מסיבת פורים בוטלה, חיי החברה שלי תחת מתקפה. החשש הגדול הוא כמובן מבידוד: שבועיים בבית, רק אני והמחשב, הטלוויזיה וספרים. 

המממ.

ובכן מבודדים, הנה רשימה אקלקטית של המלצות קריאה וצפייה בזמן שאתם עושים את חלקכם הקטן למניעת התפשטות המגיפה והכחדת האנושות. 

ספר: "שוגון", ג'יימס קלאוול

את "שוגון" קראתי כשהייתי נער, ואלוהים יודע איך הבנתי ממנו משהו אז. חזרתי אליו עכשיו בעקבות המלצה ממישהי בעלת טעם מוצלח במיוחד. אני חושש מחזרות כאלה, הרבה פעמים פגישה עם תחנת תרבות ישנה גורמת למפח נפש גדול. לא הפעם.

הספר הוא אפוס של אלף וקצת עמודים על נווט ספינות בריטי שמגיע ליפן של המאה ה-17, ומיד מסתבך בשלל אינטריגות פוליטיות ורומן סוער עם יפנית לוהטת. ראשים נערפים, בריתות נרקמות ומתפרקות, ויש גם נינג'ות וצעצועי מין. אלוהים יודע איך לא זכרתי את זה אבל ב"שוגון" יש המון עיסוק בסקס, משהו שהיה אמור להסעיר אותי עד מאוד בגיל ההוא. אולי שכחתי, אולי לא לגמרי הבנתי אז את המשמעות של חרוזים אנאליים. 

ההישג הכי גדול של הספר הוא המשחק הזהיר בין התרבויות המנוגדות. קלאוול מצליח להעביר את הפרספקטיבה של שני הצדדים: האירופאים נתפסים על ידי היפנים כברברים מלוכלכים, ומצידם רואים ביפנים כופרים משונים צמאי דם. התהליך שעובר הגיבור מתפיסת עולם מערבית לאימוץ ערכי הסמוראי היפני מרתק ובעיקר אמין. ויש אקשן, תככים וסקס. מה רע.

למה זה טוב לבידוד? כי אלף עמודים זה המון לקריאה לפני השינה, אבל מתאים בדיוק כשתקועים בבית. ובעיקר כי חלק גדול מהפילוסופיה היפנית שמוצגת בספר עוסק בקבלה שלווה של המוות, והנאה מקסימלית מכאן ועכשיו כתוצאה מזה. חומר טוב לימי מגפה.

סדרה: "סמוך על סול"

העונה החמישית של הסדרה המעולה הזו בדיוק עלתה, ושלושת הפרקים הראשונים הם תענוג צרוף. הפריקוול ל"שובר שורות" עומד בסטנדרטים של הסדרה האם, ומעבר להמון רגעי עונג קטנים של "אז ככה זה קרה" הוא בעיקר מצליח להראות את השינוי בדמות של ג'ימי מקגיל, או בשמו המקצועי סול גודמן. כמו ב"שוגון" עלילה זה חשוב, אבל בסוף מה שהופך יצירה ליותר מהעברת זמן זו דמות מעניינת שקל לאהוב ומעניין לראות אותה משתנה. מעבר לגודמן הסדרה מלאה דמויות משנה עגולות ומוצלחות, כולל אחת הנשים הכי מוצלחות בטלוויזיה אי פעם – קים וקסלר, תעשי לי ילד.

למה זה טוב לבידוד? יש כבר ארבע עונות לבינג', ובין עורכי דין חלקלקים לעבריינים אלימים האנושות פתאום לא נראית כמו משהו שבהכרח חייבים לשמר.

עוד סדרה: "סדר אותי"

סדרת סטלנים שהתחילה ברשת ועברה ל-HBO. העונה הרביעית בדיוק התחילה ובינתיים מחזיקה יפה ממש. כל פרק עוקב אחרי כמה סיפורים של ניו יורקרים שמה שמחבר ביניהם הוא הדילר שלהם, סוחר סמים מזוקן על אופניים. ניו יורק של הסדרה היא עולם היפסטרי סובלני ומכיל שבו יש מקום לכל נטייה, גזע ומין, למעט אולי רפובליקאים לבנים. זה מוזר, מצחיק וכיף ופרודקט פלייסמנט מעולה למריחואנה. 

למה זה טוב לבידוד? הסחת הדעת האולטימטיבית: אסקפיזם אוטופי שבו האנושות היא מכלול צבעוני של בני אדם שרק רוצים לחיות בשלום ולהתמסטל. ואחרי הביטול של הטיסה לאמסטרדם סדרה על עישונים אך מתבקשת.  

אלבום: "זורופה", יו-2

אפרופו חזרות לתחנות עבר: ל"זורופה" נזרקתי דרך שיר בפלייליסט שנשלח אלי. זה היה "הממ, שיר לא מעצבן של יו-2?" ואז בדיקה של מאיפה זה בדיוק ולפני שהבנתי מה קורה אני שומע את האלבום שוב ושוב כבר כמה ימים ומכה על חטא. בזמן אמת אהבתי את יו-2 של "ג'ושוע טרי" נורא, חיבבתי פלוס ב"ראטל אנד האם", ואחרי זה עברתי מעצבים להתעלמות. זה גם חיבוקי העצים של בונו הבלתי נסבל, אבל בעיקר המוזיקה. אז הרגשתי נבגד בגלל נטישת הרוק לטובת צלילים אלקטרוניים, היום אני מבין שהלהקה התקדמה ואני, שמרן עבש חובב גיטרות דאז, נשארתי מאחור. 

למה זה טוב לבידוד? כי זה מאוד אירופאי והנגיף משתולל עכשיו ביבשת? לא יודע. זה אלבום מצוין ואתם ממילא תקועים בבית, ואם מתעקשים אפשר לראות בשיר המעולה "Numb" תיאור מדויק לדרך ההתמודדות המועדפת עם המציאות באשר היא. 

התיישבתי בכיסא שלי באולם הקולנוע והישראלי המכוער התיישב לידי.

לא היו סימנים מטרימים. הוא אפילו התנצל כשהרגל שלו התחככה בטעות בשלי. ואז כבו האורות והסרט התחיל. ״מנצ׳סטר ליד הים״, אחד הסרטים הטובים וקורעי הלב שראיתי לאחרונה. סיפור על אובדן, אבל וכאב. קייסי אפלק התייסר בכישרון מפליא על המסך, והישראלי המכוער ישב לידי, עם דלי פופקרון שילדים יכולים לאבד בתוכו את חייהם, בלס בקול רעש גדול וצחק במקומות הלגמרי לא נכונים.

בתמונה: דושבג מעצבן בסרט

לטחון פופקורן בסרט זה לגיטימי. אבל אני מניח שלא לחינם יש ז'אנר שמכונה "סרטי פופקורן". האיש שלידי, היה לי ברור, היה לועס באותה עצמה וקצב גם עמוק אל תוך "שואה" של קלוד לנצמן, ונקרע מצחוק ב"רשימת שינדלר". תהיתי אם הוא לא מתחבר לטרגדיה האיומה שעל המסך. ובכן לא. הוא פנה לזוגתו ותהה בקול רם "מה את בוכה? זה ציני לגמרי. אני לא יכול עם הסרט הזה".

וככה זה המשיך. על המסך שמולי טרגדיה איומה עשויה ביד אמן. ולידי גבר רועש, מעצבן שצוחק ומקטר בווליום של בית קפה עמוס בשישי בבוקר. דלי הפופקורן התברר כהשקעה נבונה מבחינתו – הוא שרד בליסה אינטנסיבית עד סוף הסרט, כשלקקפוניה נוספו פצפוצי פלסטיק מבקבוק מים שעלו לי על העצבים באוזן שמאל.

ואז, בסצנת השיא הדרמטית של הסרט, כשהאידיוט משמאל קיטר שוב – זה קרה. לחששתי בלי לחשוב או לתכנן "ששש". התגובה היתה מהירה, אסרטיבית וזקורת קומה: "אל תגיד לי ששש". לא עניתי. בחמש הדקות הקרובות התקשיתי להתרכז בסרט. חשבתי האם להגיד משהו נוסף, או פשוט ללכת מכות אחרי הסרט?

ואז הבנתי. עד שמחאת ה"ששש" פרצה ממני בלי שליטה, נמנעתי מלהגיב כי לא רציתי להביך את הטמבל. אם מישהו היה מעיר לי בפומבי על התנהגות לא ראויה הייתי מתכווץ במבוכה. אלא שאת הישראלי המכוער לא עניינה התנהגות ראויה. על הזין שלו התנהגות ראויה. ועל הזין שלו אני, ועל הזין שלו שאר האנשים באולם. הוא ילעס וידבר באיזה ווליום שבא לו. כי רק הוא קיים. הוא פילוסוף. הוא סוליפסיסט. הוא חתיכת אידיוט בהמי.

השותפה לסרט אמרה לי אחר כך שלא היה טעם להעיר לאיש, ושגם אין סיכוי שהייתי לוקח אותו במכות. "אין לך את זה," היא אמרה. ובצדק. אין לי את הכישורים להתמודד עם טיפוסים כאלה. הפתרון העתידי הוא כנראה לעבור מקום. או ללמוד אגרוף תאילנדי.

או, לחלופין, לקוות שהישראלי המכוער ייחנק מהפופקורן שלו.

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

• "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
• "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
• "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
• "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

• "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
• "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
• "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.

אני מת על תסריטי ״מה היה אם״. אני קורא עכשיו את ״ארץ אבות״ של רוברט האריס, המספר על תעלומת רצח המתרחשת בגרמניה אלטרנטיבית שניצחה במלחמת העולם השנייה. כמו שאמר לי חבר: גרסה דלת קלוריות של ״האיש במצודה הרמה״ של פיליפ ק׳ דיק, שגם הוא ספר ״מה היה אם״ שהפך עכשיו לסדרה די מצליחה וחצי מוצלחת.

מה שמאכזב ב"ארץ אבות" הוא שהחזון של האריס להיסטוריה החלופית מצלצל מוכר. גרמניה הנאצית של אחרי המלחמה דומה מדי לברית המועצות. אולי זה כי הדמיון של האריס לא מפותח, ואולי כי דיקטטורה היא דיקטטורה, ופחות משנה איזה סוג של שפם יש לעומד בראש. אותו קיום תחת פחד מהמשטרה החשאית, אותה עליבות. בעולם שלו יש אפילו מלחמה קרה. בתפקיד ברית המועצות: הרייך השני. ״ממזרים חסרי כבוד״ הוא פנטזיית ״מה היה אם״ מספקת הרבה יותר, אבל מבוססת על סיפוק מיידי ונקמה. מה היה משתנה אחרי? סביר שלא הרבה.

אמא שלי לא מבינה למה לקרוא ספר כזה. מבחינתה מדובר בלשאול מה היה קורה אם לסבתא היו גלגלים. ייתכן שחוסר העניין שלה באופציית ה״מה היה אם״ קשור לכך שמי שאיבדה את בן הזוג שלה במלחמה לא מעוניינת לשחק במציאות חלופית. ייתכן שזה אופי. סביר שזה שילוב. אני חושב שדווקא מעניין לדעת מה סבתא היתה עושה עם המוביליות הזו.

יש סיטואציות בחיים שלי שעצם המחשבה על התפתחות אחרת שלהן גורמת לי לחלחלה. אני חולם עליהן לפעמים, ולרוב זה מסוג הסיוטים שאתה מעיר את עצמך מהם כי הם בלתי נסבלים. בצד השני של הסקאלה יש את הזכרונות שגורמים לכאב ולחשק עז למכונת זמן. לא תמיד אני בטוח בתזמון המדויק של האירוע שהייתי מקליד בלוח הבקרה של הדלוריאן. אני יודע שהייתי עושה הכל כדי לשנות את מהלך העניינים, אבל לא תמיד ברור לי איך ולאיזה כיוון.

אני העתידי

קראתי פעם על תפיסת האני העתידי כמישהו אחר. בגלל זה אתם לא שוטפים כלים או דוחים תשלום חשבון למחר – אני העתידי כבר יטפל בכל זה. אני מניח שלא מעט בחירות והחלטות שלי נובעות מאותה תפיסה. שגרסת העתיד שלי תתמודד עם התוצאות. זה עובד גם הפוך: כששכבתי מתפתל מכאבים בזמן שהמקעקעת עבדה על הרגל שלי, חשבתי שאני העתידי, הבנזונה, ייהנה לו מהתוצאה בזמן שאני סובל כאן. אחר כך, בלילה, חלמתי שהקעקוע נמחק. התעוררתי מבוהל ובדקתי את הרגל.

אבל אני של העתיד, העבר וההווה מתנקזים בסוף לאותו איש. כשאני עוסק בבחירות השגויות או הנכונות שעשיתי מפתה להתייחס אליהן כאל החלטות של זר, ולהאמין שלמדתי ושיפרתי. בפועל זה לא מדויק. אני אולי לא אחזור על אותה טעות, אבל הניסיון מלמד שיש סיכוי טוב שאלך על וריאציה שלה. שבסופו של דבר אופי הוא אופי הוא אופי.

אני חושד ש״מה היה אם״ הוא לא פעם אשליה. גם אם הייתי פונה שמאלה במקום ימינה, הייתי מגיע בסוף לאותו מקום. בחלק גדול מהמקרים ברור לי שתחושת הבחירה שלי היא אשליה. יש מעט מאוד מצבים שבהם ברורה לי עוצמת הדרמה, השינוי. יש מקרים של אובדן, או החלטה או אירוע כל כך משמעותיים שאין מקום לספק. אבל זה המיעוט.

ברוב המקרים אני חושב שהתשובה ל"מה היה אם" היא כנראה פחות או יותר אותו דבר.

אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

לא מזמן ראיתי סרט אימה מוצלח למדי, אחרי כמה שנים של הימנעות מהז'אנר. The Conjuring מומלץ לא מעט בגלל המודעות העצמית שלו, וגם כי הוא מפחיד. נורא. ונזכרתי איך ולמה למדתי לחבב סרטים כאלה. אני מניח שזה קצת כמו רכבות הרים (שאני לא אוהב) – החופש שבפחד נשלט.

The Conjuring. מפחיד אבל פחות

התחלתי לחבב סרטים מפחידים איפשהו בסוף שנות העשרים שלי. לא אהבתי את הז'אנר לפני. אני זוכר את עצמי חוזר מחבר בשנות התיכון, אחרי שישבנו בחבורה לצפייה לילית בנוסע השמיני. הרחובות של רעננה היו חשוכים וריקים. זו רעננה, אין מה לעשות ברחובות. והיה, תאמינו או לא, ערפל, והכלבים – זו רעננה, בתים פרטיים וכלבים – ייללו. זו היתה דרך ארוכה מאוד עד הבית. לא הבנתי למה הייתי צריך את זה.

ואז, אחרי שכבר התחתנתי, ובעיקר אחרי שהפכתי לאבא, התחלתי לחבב סרטים שמקפיצים אותך על הספה. הייתי רואה אותם לבד, כשהזדמן. מכבה אורות, מתקרב למסך, ונותן ללב להאיץ פעימות. והם עדיין היו מפחידים, אבל אחרת. לא היתה בעיה להירדם אחר כך, נאמר.

כי באיזשהו שלב בחיים הפחדים שלך הופכים לגדולים ומעשיים. עם כל הכבוד לרוחות ודמונים וחייזרים, יש המון דברים מאיימים הרבה יותר ביום יום. שלל חרדות הורות מצמיתות, ואינספור אפשרויות לפגיעה וכאב בחיי היום יום גם בלי דרמה מיוחדת, בלי ששערי השאול ייפתחו, בלי קללה מסתורית שהוטלה על נדל"ן כלשהו. אתה מגלה שיש דברים אמיתיים לגמרי שלא יתנו לך לישון. אתה גם מגלה שלפעמים אתה יכול להיות גם המפלצת בסיפור, ושפחד וכאב עובדים לכל הכיוונים.

וסרטי אימה הופכים לאסקפיזם. למנה של פחד מרוכז עם חוקים ברורים, והיגיון, והתחלה וסוף. לפחד יש שם, והוא משהו חיצוני שמובס, לא משהו פנימי שצריך לחיות איתו. לסרט יש גם אורך מוכתב מראש, לא הנצח שעובר כשחבר טוב מגויס ל"מבצע" בעזה או כשצאצא מאחר לחזור ואי אפשר להשיג אותו בטלפון. ואין פלא שגם בארץ התחילו לעשות כאלה, ואפילו מוצלחים. ועכשיו אני מחכה להקרנה הבאה. קצת פחד מרוכז לוורידים עושה טוב.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.