״הבעיה היא לא שהמלך רע. הבעיה היא שיש מלך״. זו בערך תמצית הביקורת של הסופר צ׳יינה מייוויל (איזה שם מגניב) על ״שר הטבעות״ בפרט וז׳אנר הפנטזיה בכלל. קצת קשה להתווכח איתו אבל מתחשק לי. את ״שר הטבעות״ קראתי לקראת סוף בית הספר היסודי, למרות התנגדות ההורים, שנראית היום נאיבית במיוחד. הוא הפך לתחנת תרבות מכוננת בחיי, וחזרתי אליו לא מעט פעמים. בימים ההם הייתי הילד המוזר שקורא קומיקס וספרים עם דרקונים, היום כולם ראו את הסרטים ושמעו על הסדרה של אמזון שעלתה מיליארד דולר. אף פעם לא הייתי חזק בעסקי עיתוי.

היום אני רואה במקביל שתי סדרות פנטזיה אפיות שעלו המון כסף. ״בית הדרקון״ ממשיכה את ״משחקי הכס״, ״טבעות הכוח״ צוללת אל העולם של טולקין, כשרק הזכות לעשות את זה עלתה לג׳ף בזוס 250 מיליון דולר. ההבדל ביניהן גרם לי לחשוב על מה משך אותי בספרים האלה, ומה מושך אותי בספרות בכלל. ולמה בעצם אני נהנה משתיהן?

טולקין היה קודם. הספרים שלו בריטים להפליא, נטולי מיניות וגסויות ועם ייצוג קטנטן לנשים ואפסי למיעוטים, ודמויות שרובן אציליות וטובות או מנייאקיות של ממש. זאת לא ביקורת – האיש היה תוצר של זמנו, והספרים שלו הושפעו מהשתתפותו במלחמת העולם הראשונה, ומהחדשות ששמע על השנייה בזמן כתיבת ״שר הטבעות״. סדרת ״שיר של אש וקרח״ של ג׳ורג׳ מרטין היא סיפור אחר לגמרי. הספר הראשון יצא ב-1996, וכשקראתי אותו חשבתי שמרטין החליט ללכת על אנטי-טולקין: פוליטיקה ותככים, סקס קינקי, ודמויות שחיות בשטח האפור של המוסר, כי כל מי שרע לגמרי או טוב מדי לא ישרוד. אין כמו תיאור גרפי של איבר מין גברי של ננס כדי להבהיר שאנחנו כבר לא בארץ התיכונה. 

שתי סדרות הטלוויזיה נאמנות למקור. ״טבעות הכוח״ הטולקינית יפה ואפית, אף אחד לא מתפשט או מתמזמז, בטח לא מקלל. הטובים טובים, הרעים ממש לא. בצד השני ״בית הדרקון״ מלאה בסקס – ממיסיונרית ועד אורגיה – פוליטיקה מטונפת לא פחות, ודמויות שנעות בגמישות מצד לצד של ספקטרום המוסר. אני מחכה בציפייה דרוכה לפרק חדש של כל אחת מהן.

אז מה אני אוהב יותר? את טולקין. מילת המפתח היא אוהב. אני יכול להעריך יותר את מרטין והמגמה שהוא מייצג. מייוויל, ג׳ו אברקרומבי ועוד סופרים מהז׳אנר עושים לספרות הפנטזיה חינוך מחדש. הם מפגישים בין קסם ויצורים אפיים לבין פוליטיקה מקיאווליסטית צינית ויצר האדם. זה מרתק, זה כיף, אבל בסופו של דבר האהבה שלי כילד לדבר הזה שנקרא סיפור נולדה במקום אחר. בצורך לברוח, לחוות עולם אחר מזה שאני מכיר, לקבל הצצה אל חלופה של המציאות. אפור ואמביוולנטי לא חסר בעולם, כמו גם אבדן וכאב. יש משהו מנחם ומרפא בפנטזיה אפית, ילדותית, שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. שמציגה אידיאל של מציאות, ולא את הדבר המורכב והמלוכלך עצמו. ריחוק אסתטי במיטבו.

זה מסוכן. גזענים יכולים למצוא בספרים של טולקין תמיכה בעליונות לבנה, ו״טבעות הכוח״ כבר ספגה ביקורת מצד צופים גזענים על הצגת אלפים והוביטים שחורי עור. כמו דת, גם ספרות היא מזנון שממנו כל אחד בוחר את מה שנוח לו לברור ולקחת. בשבילי הספרים האלה הם דלת לעולם אידיאלי, שמספק פרספקטיבה אחרת על המציאות, ומאפשר קצת נחמה. ריאליזם כואב יש לי ביום יום גם ככה, תודה.

במדבר אין קליטה. כשהגעתי לאורחן גיליתי שהאייפון שלי איבד מגע עם העולם. גם שותפיי למסע נותרו מנותקים. בתחילה עוד הסתובבנו עם המכשירים מתוך הרגל, ואחר כך איפסנו אותם באחד התיקים. ושקט ירד על הארץ.

האורחן היה רחב ידיים ונוח. כיסאות ומחצלות באזור המרכזי, מדורה ועליה קומקומי קפה ותה, בר מצויד ואוכל. ומוזיקה. כל הזמן. מאחור אזור השינה, ובצד גמלים שווי נפש. בהיעדר הטלפונים גילינו שאין לנו מושג מה השעה. על אף קיר ואף שורש כף יד לא היה שעון. הזמן הפך לגמיש, נזיל ובעיקר חסר חשיבות. אכלנו כשהיינו רעבים, שתינו במידה שהתחשק, התארגנו לריקודים שיבואו כשיחשיך.

הסתכלתי מסביב והתמלאתי בתחושה משכרת של חופש. מלחמה גרעינית יכולה לפרוץ, אסון משפחתי עלול להכות, אבל לחדשות הרעות אין שום דרך לאתר אותי. כמה קל לברוח מבשורה. הרגשתי חופשי מהפחד התמידי והמציק מהודעות איוב, חופשי מהצורך האובססיבי לבדוק ולהתעדכן – האם הגיעה הודעה ממישהי שאני מחכה שתכתוב כבר, מייל בעייתי מהעבודה, ידיעה חדשותית שאני חייב לקרוא, טריילר לסרט שאני מוכרח לראות. עולם שלם של FOMO בכף היד.

ןחשבתי על הטלפון הסלולרי וחשתי איבה. מלבן שחור מסתורי שפועל עלי כמו טבעת העוצמה שנושא פרודו ב"שר הטבעות". פיתוי בלתי פוסק לאחוז בו ולהפעיל את העוצמה המדהימה שגלומה בו. שפע של מידע ותקשורת שמתחרה בכל רגע נתון בסביבה הפיזית הדלה לאין שיעור ממה שיש לצג הסלולרי להציע, מביס אותה ומסיט את מבטי ממנה. כוח מצמית, משחית ומנוון.

הפתרון פשוט לכאורה – להעביר את הטלפון למצב טיסה לסופ"ש ולהתנהל בדיוק באותה צורה. ובכן – ממש. כמו ג'אנקי שמאפסן את המזרק ויודע בדיוק איפה הוא נמצא, מסתובב בבית ושומע את שירת הסירנה שלו. הייתי נכנס לסחרור בלתי נגמר, הרהורי כפירה, רק להציץ רגע ולבדוק אם יש משהו חשוב בווטסאפ, פוסט קריטי באינסטגרם. העובדה שהאנשים סביבי היו יושבים צמודים למסכים שלהם היתה מטריפה אותי. זה היה חייב להיות מקור חיצוני. כוח עליון, חזק מכול. היעדר הקליטה הפך את החפץ המכושף ורב העוצמה שנח בכל כיס ללא יותר משילוב של מצלמה סבירה ושעון. רשת לסלולרי הוא כמו מחלפות השיער לשמשון.

וכך ישבנו ודיברנו, והלכנו לצפות בשקיעה, ושמרנו על קשר עין, ושוחחנו בכוונה מלאה ולא בטון המהוסס שבו משתמשים כשמנסים להשלים משפט וגם לקרוא או לכתוב ציוץ, והמחשבות לא נדדו אל העולם הגדול שנע קדימה ללא הפסקה בתוך המכשיר הקטן. וכשהלילה ירד, המוזיקה התגברה והכול עלה, רקדנו שעות, ואף אחד לא עצר לרגע לקרוא הודעה או לשלוח תמונה. במשך 24 שעות היינו בבועה שלווה ומנותקת, וזה היה נפלא.

למחרת, כשעלינו לאוטובוס גילינו שהמכשיר הזדוני והמופלא חוזר לתקשר עם העולם כמעט מייד. עניין של חמש דקות הליכה מהאורחן. כמה טוב שלא ידענו, אולי בכוונה לא טרחנו לברר. האייקונים על המסך התעדכנו בשלל מספרים אדומים, התראות, הודעות, מבזקים. ישבנו באוטובוס בשקט, איש איש והמסך שלו, בדרך חזרה לעולם האמיתי והמחובר.

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.

על שתי תחנות יסוד בספרות המערב גדלים ילדי: ספרי נרניה ו״ההוביט״. זה הקנון. ״הארי פוטר״ יכול היה להיות המצטרף החדש לחבורה, ובצדק, אבל הוא חדש מדי ולא הוקרא מעולם לצד מיטה של ילד שרוצה רק עוד פרק אחד לפני השינה. ואילו בצד, באפלה, ניצב הכישלון החינוכי הגדול שלי – ״שר הטבעות״, אחד הספרים המכוננים של חיי שלא נקרא וכנראה גם לא ייקרא על ידי אף אחד מצאצאי.

בימים אלה הגיע שוב תורו של ״האריה המכשפה וארון הבגדים״, הראשון בסדרת נרניה. בת החמש סירבה בהתחלה לרעיון של ספר חדש, עד שנגה ואני רקמנו ביחד תוכנית זדונית. הפטרתי לחלל החדר בקול אדיש שאני מקריא עכשיו לנגה סיפור, ובאמצע הפרק הראשון הודיע קהל היעד האמיתי שהיא רוצה שנגה תקריא לה את הפרק הבא. מה יכול להיות רע בילדה, בערך בגילה, שמגלה עולם קסום מצידו השנה של ארון בגדים? ובמאמר מוסגר: .ק.ס לואיס חוזר שוב ושוב על האזהרה מפני הסתגרות בארון, סוג של ״ילדים אל תנסו את זה בבית״ שהיום נשמע כמו תמיכה בקהילת הלהט״בים.

אני מבין את סוד הקסם. הקו המקשר בין תושבי נרניה, מר פוטר ומר באגינס, הוא העיסוק של הספרים בהתבגרות ושינוי. בכולם יש דמויות שמגלות דברים מפתיעים על עצמם ובעצמם. שמגלות ייעוד וייחוד. בקיצור, מה שכל ילד היה רוצה לגלות. בנרניה יש גם דמויות נשיות, מה שמספק אובייקט הזדהות לבנות במשפחה, והספרים, למעט סדרת פוטר, נכתבו לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן מפחידים במידה הראויה וקצת מעבר. ג׳יי.קיי רולינג, ייאמר לזכותה, הצליחה להחדיר מספיק אפלה ואימה אמיתיים גם לסאגה שלה, באופן לא טיפוסי לעידן הנכחי.

״שר הטבעות״ הוא אופרה וגנריאנית אחרת. ילד אחרי ילד סירב לקרוא יותר מעמוד או שניים מיצירת המופת של טולקין. האשמתי את התרגום המיושן, את היעדר הדמויות הנשיות. עכשיו אני חושב שיש כאן עניין מהותי יותר. ב״שר הטבעות״ הדמות הראשית לא מתפתחת לשום מקום וגם לא מגלה שהיא מיוחדת, או בעלת גורל מופלא במיוחד. זו לא ההקבלה הפנטסטית לילד שגדל ומחפש את מקומו בעולם. הוא קרבן של הנסיבות, שנוטל על עצמו משימת התאבדות כפוית טובה כדי להציל את העולם מחורבן. לא נבואה ולא נעליים, סתם מזל נאחס.

נגה הגישה עכשיו עבודה  על ספרות פנטזיה וגיל ההתבגרות. לנרניה יש שם מקום של כבוד. גם אני כילד רציתי נורא לגלות בארון בגדים מזדמן עולם חדש, ולא בגדים שיהפכו לוינטאג'. אבל לא היה לי שום חשק להיכנס לעולם האפל והעומד להיחרב של "שר הטבעות", או להיות הגיבור הטראגי שלו. אולי בגלל זה הילדים שלי, אנשים בריאים בנפשם עם גישה חיובית לחיים בסך הכל, מעדיפים את הפנטזיה שלהם על הצד הקליל יותר, ומשאירים את הטבעת לי. 

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

• "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
• "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
• "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
• "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

• "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
• "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
• "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.