כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

• "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
• "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
• "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
• "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

• "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
• "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
• "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.

https://www.youtube.com/watch?v=BW3gKKiTvjs

עמדנו בגן מאיר ואמא של יונתן מהגן של המתבגרת, שאז עוד לא היתה מתבגרת בכלל, סיפרה לי מה שהפסיכולוג שלה אמר לה: מתים לא משאירים גרביים מלוכלכים על הרצפה. הבנתי אותה. גם אבא שלה נהרג במלחמה כשהיא היתה קטנה מכדי לזכור, גם היא גילתה שזה מסתבך כשיש לך ילדים משלך. לך תתמודד עם ההשוואה לאבא מת ומושלם.

נזכרתי בשיחה הזו השבוע תוך כדי קריאה בהארי פוטר החמישי. לאורך כל הסדרה חוזרות ועולות דמויותיהן של הוריו המתים של הארי, בשלל דרכים. הוא שומע עליהם מחברים ומכרים, הוא אפילו פוגש פה ושם הדים של זיכרונות או את רוחות הרפאים שלהם. מיתרונות החיים בעולם הפנטזיה. והם תמיד נהדרים, מעולים – מושלמים.

החריג היחיד הוא סנייפ. המורה שהארי שונא, ודמות שקל גם לקורא לא לחבב. אני אישית אוהב אותו רק כי בסרטים שיחק אותו אלן ריקמן הי"ד, אבל זה לא קשור. ברור שסנייפ, טיפוס נתעב שכמותו, מעוות את המציאות, מקנא וכו'. ואז מגיע הספר החמישי. לא משנה בדיוק איך זה קורה, אבל הארי מוצא את עצמו צופה בזיכרון של סנייפ מגיל 15. הגירסה הצעירה של המורה למדה עם אביו של הארי, שמככב בזיכרון המסוים הזה: הארי צופה בו מתעלל בסנייפ לפי מיטב חוקי הז'אנר של סרטי תיכון אמריקאיים. ג'יימס פוטר הוא הבריון המקובל, הטיפוס שמשחק בנבחרת הפוטבול ומתעלל בגיבור. בקיצור, הארי מגלה שאבא ז"ל היה דושבג.

והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. קראתי את כל לבטיו וייסוריו ונסיונותיו לקבל תשובות והסברים ורציתי לחבק אותו. וחשבתי על המתבגרת קוראת את הקטע המסוים הזה ותהיתי מה עבר לה בראש. השלב הזה שבו אתה מגלה שההורים שלך לא מושלמים קשה מספיק גם ככה. אצלי, כמו אצל מר פוטר הצעיר, השלב הזה קצת מורכב יותר. קשה למצוא מגרעות אצל הורה מת שאף פעם לא הכרתי. מצד שני, בשלב מסוים התרגלתי לדמות החד מימדית וחסרת הרבדים שהתקבעה לי בראש, ושתמיד תהיה מוצלחת יותר ממני. הרעיון שמציגה ג'יי.קיי רולינג, הגילוי הזה של האמת המורכבת מאחורי דמות האב האידיאלי, היה נוגע ללב.

באופן כללי מה שאני אוהב בסדרה הזו עד כה, וקצת מעצבן את המתבגרת, הוא שהיא אלגוריה מעולה להתבגרות. אני חושב בצער על הסמינריון שהייתי יכול לכתוב עליו בחוג לספרות. הארי מתחיל את הסדרה בתפיסה ברורה לחלוטין של טוב ורע, שני צדדים שרוב הזמן ברור לחלוטין מי שייך לכל אחד מהם. ככל שהיא מתקדמת היסודות שעליהם מושתתת תפיסת העולם שלו מתערערים ומשתנים. העולם הופך מורכב יותר, הסיפורים שהוא סיפר לעצמו מתגלים כלא בהכרח נכונים.

לקראת הספרים הבאים בסדרה נותר רק לקוות שהארי ישרוד את וולדמורט וגיל ההתבגרות, יעיף את צ'ו המעצבנת, ויצליח להגיע לאיזשהו שקט נפשי והשלמה עם עצמו. אני עוד עובד על זה.

איצ'י גו, איצ'י אה. זו אימרה יפאנית. המשמעות המילולית היא "פעם אחת, מפגש אחד".

אבא של המורה שלי לאייקידו נפטר. לא חקרתי לגבי המה ולמה, אבל כנראה שזה לא היה צפוי. הוא נכנס לניתוח ולא שרד אותו. אלה היו הפרטים במייל שנשלח למתאמנים באותו יום על ביטול השיעור.

את השיעור הבא התחיל רונן, המורה, באמירה גלויה ונוגעת ללב על הכאב שבאובדן שלו. ואז חזר על האימרה היפאנית הזו ששם למעלה, בשורה הראשונה, שלקוחה מטקס תה יפאני.

בפעם הראשונה שבה הסביר את הביטוי ההקשר היה האימון. גם אם אתה חוזר על אותו תרגיל שוב ושוב, אתה צריך להתייחס לכל פעם כאילו היא הראשונה והיחידה. אבל הפעם ההקשר היה מן הסתם שונה. גם אם אחרי האמירה הזו המשכנו כרגיל במתיחות ואז בלהשליך אחד את השני בעדינות על המזרן, היא נשארה לי בראש.

ההקשר המיידי היה אמא שלי, וסיפור שיחת הטלפון האחרונה שלה עם אבא שלי. הוא הצליח להשיג קו טלפון, לא עניין של מה בכך כנראה בתעלה ערב מלחמת יום כיפור. רק שאף אחד לא ידע שזה ערב המלחמה, ואמא שלי לא הבינה למה הוא מתקשר כל כך מאוחר ומעיר את כולם, והשיחה נותקה באמצע, וזהו. בלי שלום ראוי, בלי להיפגש שוב אי פעם.

הפעם הראשונה שבה היא סיפרה לי את זה היתה באמצע ריב גיל התבגרות מאוחר. לא הבנתי מה הבעיה שלה עם זה שפעם אחת לא נפרדתי מהם כמו שצריך, ונכנסתי לוויכוח לעומתי ומיותר. היא ישבה בסלון, סורגת, וסיפרה לי את הסיפור בטון ענייני, הסבר פשוט והגיוני לצורך הזה שלה, לא מרימה עיניים מהמסרגות. ואני עמדתי שם בהלם קל. אחרי הסיפור הזה הבנתי. ומאז אני משתדל להיפרד יפה מאנשים שחשובים לי, גם אם הם סתם הולכים למכולת או בית הספר.

בהצלחה חלקית, יש לומר. קשה לזכור כל הזמן שהחיים כל כך לא יציבים, שלא לומר מעצבן, שלא לומר מפחיד. התעקשות על פרידה דרמטית בכל פעם שמישהו קופץ לקנות חלב היא הפרזה, וגרוע מזה – הכרה באיזה חרדה מודחקת היטב. הדחקה היא מנגנון משוכלל ויעיל לחיים נוחים יותר, רוב הזמן. ואם מישהו מעצבן אותך, לא מתחשק לך לנשק אותו יפה על הלחי כשהוא יוצא מהדלת כי מי יודע מה יהיה.

אבל מדי פעם צץ משהו שמזכיר לך שהמובן מאליו הוא קצת אשליה. ושכדאי להתייחס יותר בכובד ראש גם לבילוי יום יומי עם הילדים, או מפגש עם אנשים שאתה אוהב. לנסות לעצור את המחשבה שכבר רצה קדימה, על איזה שביל שנראה סלול וברור ומוביל ליום או לשבוע הבא.

אני מחבב את הפתגם היפאני הזה, לא מעט בגלל הצליל. כיף להגות אותו, נסו זאת בבית. אני מנסה לחשוב ככה פה ושם, כאמור לא בהצלחה מרשימה במיוחד. אבל מנסה.

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.

החדר היה קצת צפוף, והאנשים בו נראו כמו שהייתם מצפים שייראו בכינוס חברתי של בני 60-70 בעיר כמו שוהם בשישי בערב – בורגנים, סנדלים, כרס פה ושם, מיושבים. כמו בדרך כלל במדינה הספציפית הזו, החזות הזו מטעה.

המטרה שלי בערב הזה היתה זהה למטרה בערבים קודמים, וחסרת תוחלת באותה מידה: לצייר לי דמות של אדם שמת כשהייתי בן פחות משנתיים. זה חסר סיכוי. לא משנה כמה סיפורים תשמע, מכמה אנשים, הדמות האמיתית תמשיך לחמוק ממך. לך תסמוך על זכרונות משולבים בדמיון ובפוטושופ-אבל שמעניק המוות לבני אדם, מוחק את הפגמים הקטנים והגדולים שלהם.

אבל האנשים בחדר ניסו, באופן מרגש ולפעמים מכמיר לב. כולם בוגרי כפר הנוער בן שמן, חלקם הגדול היו אז עולים חדשים, מפולין והונגריה ומרוקו ועוד, מסתגלים לעולם חדש לגמרי, מחוץ לבית, שונה לחלוטין מהמקום בו גדלו. מתמודדים עם זכרונות של אנטישמיות ושואה, עם שפה חדשה, מנטליות אחרת. איפה הם ואיפה הדור המפונק שלי. אבא שלי היה אחד מהם. בן יחיד לניצולי שואה שמנסה להיות יותר צבר מצבר.

רשות הדיבור עוברת מאחד לאחד, מספרים זכרונות בני יותר מ-40 שנה, מתקנים אחד את השני בפרטים הקטנים – שמות של מורים, מי היה הבלם בקבוצת הכדורגל, מי היו בחדר הבנות היפות. רגע אחד צוחקים או מתווכחים על פרט זניח, ודקה אחר כך מישהו משתנק פתאום בגלל זיכרון מטלטל במיוחד. בחיי, כל המדינה הזו פוסט טראומה אחת גדולה.

המשימה שלי נוחלת כמובן כישלון. אני מניח שזה קצת כמו כאבי פאנטום באיבר קטוע. אבל אני כן יוצא עם פיסות מידע חדשות, למשל הדיעות הפוליטיות שלו – מתברר שהאיש היה סוציאליסט. מגניב. וקצת אור על היחסים עם ההורים שלו, הרצון להתנתק מכל מה שהריח מהגולה. זה מכעיס אותי, אותם הרי היכרתי ואהבתי, והוא – הוא תמיד היה בחזקת נעלם. מה פתאום הוא מתנהג ככה לסבא.

בין הסיפורים להקרנת תמונות בשחור לבן (עוד קו לדמות – סטייל לא היה לו, מה זה השפם הזה) לבורקסים ועוגות גבינה מגיעים לחצות, ומתפזרים. אני יוצא עם שלושה מספרי טלפון, באחד על אחד אני בטוח שאפשר יהיה להעמיק יותר, לברר יותר, להקטין את החלל הריק שנמצא במקום שלו. להוסיף עוד כמה קווים לתמונה שאף פעם לא תהיה באמת ממוקדת.

כשנגה היתה בת שלוש בערך היא שאלה מי זה האיש בתמונה בשחור לבן. הסברתי לה שזה אבא שלי, שמת במלחמה כשהייתי קטן יותר ממנה, אבא אחר מהסבא (המצטיין) שהיא מכירה ואוהבת. היא חשבה קצת והתחילה לשאול שאלות. האם הוא היה גבוה או נמוך? גבוה. שיער ארוך או קצר? די קצר. ועוד ועוד. היא ניסתה לבנות לעצמה דמות, לתת ממשות לסיפור על הסבא המסתורי שהתגלה פתאום. גם אני ממשיך, עד היום.

עמי מת.

זה צריך להיות "פרופ' עמי דרך נפטר", אבל הוא לא נראה כמו פרופסור. לא היינו חברים של ממש – אבל הוא היה איש מקסים, ואהבתי אותו.

הוא היה ראש מחלקת עיצוב תעשייתי בבצלאל 4 שנים (2004-2008), אבל בשבילנו הוא היה האיש המגניב על הוספה האדומה. בכל שישי בבוקר הייתי מגיע עם רוני לקפה בירנבאום, וקצת אחרי הוספה היתה עולה על המדרכה, ועמי היה מודיע על בואו. לפעמים רק מחליף איתנו כמה משפטים, לפעמים יושב איתנו. תמיד לבוש כמו שילוב של באסטיונר, ערס ואולי אולי אמן.

נגה שאלה אותי פעם מי זה האיש הזה שפגשנו בקפה.

"זה עמי, הוא עובד בבצלאל".

"בשוק?"

הוא היה מצחיק, נטול כל גינוני חשיבות, מעניין, ומרשים בלי לנסות להיות כזה. פה ושם נפגשנו ברחובות העיר, הבת שלו היתה עם נגה בגן, נגיעות חיים קטנות כאלה. והוא נראה כל כך חי, כמו בקלישאות ההספד הכי גדולות, בריא ומלא חיים ונצחי.

באחד ממפגשי הבוקר בבירנבאום התפרק אבזם החגורה שלי. זו היתה חגורה ישנה שחיבבתי, והנחתי שהגיל עשה את שלו והגיע הזמן לחדשה. אבל עמי ביקש ולקח אותה. כנראה שידי המעצב-בעל-מלאכה שלו דגדגו למראה האתגר.

כמעט שבוע אחר כך, כשאני יושב בבית קפה אחר, עצרה פתאום על המדרכה הוספה האדומה, ועמי זינק מעליה ושלף מהארגז את החגורה, עם אבזם מולחם ומתוקן. הוא זיהה אותי מהכביש. "אצלנו השירות זה עד הלקוח", אמר ונסע.

לפני יומיים, ביום שבו נפטר, עמדתי ברחבת הבימה, צופה בקרני זוחלת במרץ, כשפתאום נשמע דנדון מתכתי. אבזם החגורה התפרק לו ככה פתאום ושלושת חלקיו נפלו על הרצפה. התלבטתי אם לחכות לשישי ולהביא אותה לעמי לקפה. בסופו של דבר ויתרתי. הגיע זמנה ללכת.

והיום לא הצלחתי להימנע מהמחשבה שאולי משהו שהחזיק את המתכת, איזה בדל אנרגיה שמורכב מכישרון, אהבה לחומר ולמלאכה וקצת קסם אישי, התפוגג ונעלם כשעמי מת.

הוא היה בן 49 בסך הכל, ואיש נהדר.

תמונה: כולם ישובים בסלון של הורי ברעננה. לבושים בגדים של מבוגרים, מדברים שיחות של מבוגרים. חוץ מהדוד רוני, ששוכב על הספה במכנסיים קצרים וגופייה, קורא את הגיליון האחרון של MAD שמצא בחדר שלי, וצוחק.

הוא היה הדוד המגניב, הוא היה מין אפשרות אחרת, חלופית, לעולם המבוגרים. הוא היה הדוד עם האופנוע הכבד, ועם הגלשן. הדוד שקופץ מעבודה לעבודה, פותח עסק, סוגר, מתחיל חדש. מצאתי בספריה שלו את שר הטבעות כשהייתי ביסודי, ובתקליטייה שבסלון גיליתי לראשונה את דיפ פרפל. ובין כל מתנות הבר מצווה המשמימות – בלטה סכין צלילה גדולה ומסוכנת למראה שהגיעה ממנו. הוא לא היה אחראי, מיושב, רציני. הוא היה מצחיק, וחם, וילדותי, וקצת פרוע. הדברים שאהבתי – ספרים, סרטים, קומיקס – נראו פתאום, לידו, לגיטימיים. לא שייכים דווקא למחלקה הלא רצינית של החיים. הם היו הדבר עצמו.

הוא היה דמות מיתולוגית של ילדותי. הוא היה. בלילה שבין חמישי לשישי הוא נפטר, מסרטן קטלני ומהיר.

תמיד שולפים את הקלישאה הזו, אהב את החיים. רק שכולם אוהבים את החיים, חוץ ממיעוט דכאוני ורומנטי כולם נצמדים לקיום שלהם בציפורניים. לא חוכמה. הדבר נכון לומר על רוני: הוא מיצה את החיים. בלע אותם בתיאבון גדול וליקק את האצבעות ורצה עוד. יכולתי להביא כאן רשימת מכולת ארוכה של התחביבים והפעילויות שלו, אבל הפרטים לא משנים, חשובה השורה התחתונה: האיש ידע לחיות, ולהפוך את היום יום למוצלח יותר גם בשבילו וגם בשביל כל מי שהיה לו המזל להימצא לידו.

הוא היה רק בן 53. זה עצוב, חסר היגיון, מקומם. ואני כבר כל כך מתגעגע.