אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

אם מחפשים את קו הגבול בין תינוק לשלב הבא (פעוט? עולל? מצביע ליברמן?) נראה לי שהוא נמתח שנייה לפני הרגע שבו הבכי הופך לחצי מודע.

לתינוקות אין פאסון. זה אולי שיא התמימות האנושי. כשקרני בוכה היא בוכה – כי כואבת לה הבטן, או כי היא רעבה, או כי האור לא יושב לה בזווית נכונה על העין, לך תדע. אבל זה נכון בדיוק לאותו רגע.

שנייה אחר כך היא תחייך, או תאכל כמו שובת רעב ששמע שההסכם נחתם, או סתם תירדם. אחד הדברים היותר מצחיקים הוא לראות אותה עוברת תוך שנייה מפרצוף אומלל של תיכוניסט מפונה ממאחז לא חוקי לנמנום קל. תווי הפנים שלה עוברים מקמטי סבל ובכי לעיניים חצי סגורות ופה קצת פתוח של שינה מתוקה בפרק זמן בלתי מדיד.

בשלב מסוים זה נגמר. ילדים קולטים שאם הם בכו לפני שנייה, הם צריכים להביא את היבבות לסיום דרמטי נאות, גם אם הסיבה להתייפחות כבר נעלמה. הם קולטים איך הם נתפסים מבחוץ, הם מבינים שרואים אותה. לקרני אין שמץ. היא עוברת מבכי לחיוך לפזילה תמהה למבט נלהב באיזה גוף תאורה בזמן שלקח לכם למצמץ. לא מעניין אותה מה אנחנו חושבים על זה. מעניין אותה רק לאכול ולישון ושירימו אותה והמובייל ופעולות מעיים תקינות.

מקנא, לגמרי מקנא.

התגובה לתוכנית שבמסגרתה יטפחו תלמידים אנדרטאות וחלקות קבר של חללי מלחמת העצמאות היתה צפויה למדי. למשל במאמר המערכת הזה בהארץ. פולחן המוות, מיליטריזם, התקרבנות.

יש כאן את כל המרכיבים המתאימים לכאורה לרקיחת תבשיל פשיסטי. שר חינוך ימני, צבא, אתוס השכול. אבל אולי אפשר לראות את הדברים גם קצת אחרת.

בכל שנה כשאנחנו מגיעים להר הרצל למצבה של אבא שלי, אני מסתכל על המצבות מסביב. על ציון הגיל של המתים. המון אנשים צעירים נהרגו במלחמות, בלי להשאיר אחריהם ילדים. ההורים הזדקנו, הלכו לעולמם. יש לא מעט מצבות שאף אחד לא מגיע אליהן. יש עליהן את זר הפרחים הגנרי שמשרד הביטחון דואג לו, לפחות שם. אין שום יחס אישי. אני יכול להבין יוזמה שנועדה לא להשאיר את הזיכרון שלהם גלמוד ומיותם.

אני גם לא מצליח להבין את טענת הצגת הישראלי כקרבן. כן, הימין מתמחה בזה, אבל איך זה קשור לחללי מלחמה? בטח למלחמת העצמאות, שיחסית חפה ממחלוקות לגבי מניעיה, ומי בעצם התחיל וצדק. המדינה הזו קמה מתוך אלימות ומאבק, אלה עובדות. אין סיבה לטייח או להשכיח. לא כל נגיעה בצבא ומלחמה חייבת לייצר אוטומטית תגובות נגד מבוהלות. גם שמאלנים נלחמו, ונהרגו, ונלחמים ונהרגים.

בסופו של דבר זה עניין של איך הדברים יתבצעו. לא כל המורים הם סוכנים של הממסד הפשיסטי, לא כל התלמידים הם אידיוטים נוחים להשפעה. ולא כל דבר שקשור בצבא ובמלחמות שהיו כאן הוא מוקצה וראוי להדחקה. יש משהו עצוב להפליא במצבות של ילדים בני 20 שאף אחד לא מגיע אליהן. אפשר להניח עליהן פרח גם בלי להניף אגרוף או להאשים את כל העולם ברדיפה.

חולצות כפתורים כחולות תלויות על עץ. אני זוכר את התמונה. באמצע השיעור האחרון נשמע בכריזה קולו הנרגן של המנהל – התלבושת האחידה מבוטלת. זה היה אחרי חודשים של דיונים ומריבות על הנושא, והתזמון והאופן העידו כנראה על היחס של דוד קורנגרין ז"ל – שנפטר השבוע – להחלטה.

אי אפשר היה להמשיך את השיעור. תלמידים הורידו חולצות, העיפו אותך למעלה, צעקו. כל מה שאפשר לצפות מהגיל והעניין. שנאנו את התלבושת האחידה. היא היתה מכוערת, והיא סימלה את מה שמדים לא פעם מסמלים, שייכות בכפייה לקבוצה וכל הג'אז הזה. יאללה חופש.

נגה ותומר הולכים עכשיו עם טי שירטים בשלל צבעים וסמל בית הספר עליהן. הרבה יותר מוצלח מחולצות הכפתורים באיזה-צבע-שתרצה-כל-עוד-זה-תכלת שלנו. בבית הספר של נגה גם רוצים שהם יתחילו לקרוא למורה "המורה" במקום שימוש בשם פרטי. בשביל הכבוד.

אני מבין את עניין התלבושת קצת יותר טוב היום. הניסיון להצניע פערים סוציואקונומיים ולייצר אווירה של משמעת הגיוני. אני רק לא חושב שזה יעבוד. נחמד שמשקיעים בתלבושת ותארי כבוד, אבל מה זה שווה אם לא נוגעים בבסיס. מורים משתכרים מעט מדי מכדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי באמת בעידן החומרני, הציוד מיושן וכו' וכו'. בשורה התחתונה – אם המורים לא מעוררים הערכה, נגה לא תחשוב עליהם אחרת בגלל הטייטל. או בגלל החולצה.