ספרינגסטין, שלמה ארצי, רוקנרול

יש הופעות שמקבעות מערכת יחסים עם זמר/להקה. את mgmt אני לא מסוגל לשמוע מאז ההופעה האיומה והאנטיפתית שלהם בארץ. מההופעה של ספרינגסטין בפסטיבל פינק פופ, שגם ככה הגעתי אליה משוחד לגמרי, יצאתי מעריץ נלהב.

ואז חשבתי על שלמה ארצי. הייתי פעם אחת בהופעה של ארצי בקיסריה (ואני יכול להסביר, אגב). הוא פרפורמר ענק. אני לא אוהב את רוב השירים שלו, למעט כמה מ"דרכים", אבל האיש נותן את כולו בהופעה. אני לא חושב שאפשר לזייף משהו כזה. במובן הזה, ההשוואה בינו לבין ספרינגסטין – שהיתה נפוצה אי אז בשנות התשעים – לא מופרכת.

גם הבוס נותן בכל הופעה את כל מה שיש לו ועוד קצת. גם הוא מגיע עם חבורת מוזיקאים מעולה, שולט על כל מה שקורה ביד רמה, יורד לקהל, מדבר איתו, מתלטף איתו. כשהקהל של פינק פופ גרר אותו פתאום מהבמה ונשא אותו על כפיים, ספרינגסטין המשיך לשיר כאילו כלום. כשהוא ראה ילד על הכתפיים של ההורים הוא סימן להמון שיעביר אותו קדימה והעלה אותו על הבמה. המצלמה מתמקדת בציור של ספרינגסטין הצעיר וקלרנס קלמונס ז"ל שמניף מעריץ? דקה אחרי ספרינגסטין מציב את הציור באמצע הבמה.

זו הופעה שמשלבת מקצועיות ותכנון מדוקדק, עם אלתורים וזרימה וביטחון מוחלט. המנומשת תהתה למה בעצם בגילו ובמעמדו הוא עושה את זה, ומה הסיכוי שלו לסיים את ההתרוצצות על הבמה בחיים. אף אחד לא מופיע ככה.

בקיצור, מלך. או בוס.

שלמה ארצי כמעט ויתר על המקצוע אחרי שנים של כישלון (ואולי חבל וכו'). גם ספרינגסטין עבר שנים של דחייה ומכירות מאכזבות. שני האלבומים הראשונים שלו כשלו. born to run היה להיט ענק, אבל אחריו שוב באה נפילה, והוא סומן כפלא של תקליט אחד. שלא לדבר על הסכסוך המשפטי שמנע ממנו להקליט כמעט שלוש שנים. בקיצור – האם יש כאן כישלון, שמדרבן את האמן, משאיר אותו תמיד רעב ומוכן להישרף על הבמה?

אולי. ההבדל הוא שבעוד ארצי נשען בעיקר על להיטי עבר, מוציא אלבומים בינוניים, ומסרב בכל תוקף להסתכן באיזושהי צורה, ספרינגסטין עובד הפוך. אחרי תקליט בומבסטי וגדול יבוא דווקא תקליט אישי ופחות מסחרי. ארצי אומר דברים ברורים רק כשזה מגיע לקונצנזוס ברמה של גלעד שליט. הבוס הוא שמאלן גאה, שמעביר ביקורת חריפה גם בשירים שלו וגם מעבר להם, תומך באופן ברור במועמד שהוא חושב שמתאים לנשיאות, יוצא נגד המלחמה בעיראק ומה לא.

זה מתבטא גם בהופעה. ספרינגסטין שר, או לפחות ככה נראה, מה שבא לו. הרבה שירים מהאלבום האחרון והפתעות מאלבומים ישנים או פחות מצליחים – spirit in the night עשה לי צמרמורת, כולל הקטע שבו ספרינגסטין שכח שורה, והודה נרגשות למישהו בקהל שמיהר לתפקד כלחשן ("you're my man"). בסוף הוא נתן מחרוזת להיטים קטנה, כולל born to run, אבל נראה היה שהוא עושה את זה בשביל הקהל, מחווה של נימוס, ולא משקיע יותר מדי בביצועים. האיש לא מזייף.

אחד מאותם להיטים היה dancing in the dark, לא שיר שאני מאוד מחבב. המסכים הראו שלל עלמות חן שמניפות שלטים שקוראים לבוס לרקוד דווקא איתן, כמו קורטני קוקס בקליפ ההוא. אבל כשהבוס שלח יד לקהל, הוא העלה דווקא אישה שמנמנה ולא צעירה, ופיזז איתה. היה בזה משהו יפה ומאוד מודע לעצמו. במקום ליפול לקלישאה של כוכב רוק מזדקן שדבק בנעורים ובמעריצות צעירות ולוהטות, ספרינגסטין סימן לקהל שהוא יודע בדיוק מי הוא ואיפה הוא. הוא כבר לא העתיד של הרוקנרול, אבל הוא בהחלט לא העבר שלו – הוא התמצית המזוקקת. מלך.

נ.ב

כמה מילים על פינק פופ – שמחנו שלא הגענו ליותר מיום אחד. ההולנדים לא ערוכים להתמודד עם מזג אוויר חם, וכך חיפשנו מחסה באיי הצל המעטים, והיבטנו בהמוני האירופאים השרופים שהסתובבו בלי חולצות בשמש וטחנו ג'אנק פוד. האיצטדיון לא מדהים, הסאונד חלש, הקהל קצת יבש (למעט השיכורים). לא מדהים.