אני לא באמת יודע לנסח את המשמעות של ללכת לראות סרט של מלחמת הכוכבים עם הבן שלי. פעם נגררתי לבר לצפות במשחק הגמר של המונדיאל. ישבו שם אבא ובן, הילד היה בן 8 או 9, כמעט רועדים מהתרגשות. אני מניח שעבור גיק שלא מתעניין בספורט כמוני זו המקבילה הכי מדויקת. לא אהדתי קבוצת כדורגל/כדורסל/הוקי מילדות. מלחמת הכוכבים זה הדבר הכי קרוב לדת חילונית שיש לי.

כשתומר היה בן 6 ישבתי איתו וצפינו בסרט ביחד, כשאני מקריא כל שורה בתרגום. על התגובה שלו כבר כתבתי, זה היה רגע הורות מופלא. הילד נכבש. הוא אפילו התחפש לבאבה פט בכיתה ב'. כשחשבתי על להיות הורה ידעתי שאני רוצה להיות מחובר לעולם התרבותי שלהם, להבין את האהבות שלהם. ולחלוק איתם את האהבות שלי. במקרה של מלחמת הכוכבים זה הצליח מעל ומעבר למשוער. ראיתי את מלחמת הכוכבים בדיוק באותו גיל, 6. זה היה מופלא. במשך שבועיים פחדתי ללכת לבד בחושך מאימת דארת' ויידר, הדבר הכי מפחיד שראיתי עד אז. הרגשתי שמישהו קרא את המחשבות שלי ויצר משהו שידבר בדיוק אלי. אחרי הצפייה הראשונה שלו, הרגשתי שתומר ואני הפכנו לשותפים לדרך בכל מה שנוגע לגלקסיה הרחוקה ההיא.

חיכינו לסרט החדש בסדרה בערך מהרגע שהוא הוכרז. את הכרטיסים קניתי חודשיים מראש, אחרי שתומר איים שאם לא נלך לסרט מייד כשהוא יוצא הוא יצפה בו עם החברים שלו. לא נלחצתי מאיומי הסרק שלו, לא ניכנע לטרור, אבל כן נתקפל באלגנטיות. יום אחרי תחילת המכירה המוקדמת היו לנו שני כרטיסים להקרנה באיימקס. יש לנו כבר תוכנית לראות את הסרט התשיעי והאחרון בטרילוגיה הזו, שייצא ב-2019, ביחד בניו יורק.

לתומר היו תאוריות על העלילה, שנשמרה בסוד בקפדנות. שלחנו – טוב בעיקר אני – לינקים לסרטונים מגניבים רלוונטיים ברשת. דנו במה נלבש להקרנה. וחיכינו שהיום כבר יגיע.

אחרי דיון קצר החלטנו על הטי-שירטים הנכונים. בדרך הוא שאל אותי מה נעשה אם הסרט לא יהיה טוב. לא שהשאלה לא הטרידה אותי, אבל עצם ההכנות והנסיעה ביחד באמצע הלילה להקרנת בכורה איתו היו כבר כמעט הכל בשבילי. הסרט יהיה בונוס מאוד נחמד.

הבאנו איתנו לייטסייבר שהדוד שלו קנה לו פעם בארה"ב. בהתחלה השארנו אותו במכונית, כי תומר נתקף בביישנות פתאומית. כשנכנסו לאולם הכניסה ראינו המוני אנשים מחופשים. החל מבחור במסכת יודה, דרך דארת' ויידר בנעלי בית שחורות, וכלה בילד קטן שלבוש מכף רגל ועד ראש כמו דארת' מול. חזרנו למכונית והתחמשנו בלייטסייבר.

ההמתנה היתה מורטת עצבים. בישראל כמו בישראל הקרנת חצות התחילה ברבע שעה איחור, וגם אז היו המוני טריילרים קודם. דנו בלמה נלך ולמה לא, כשמדי פעם מסתירים לנו את המסך אנשים עם חרבות אור ותסרוקות של הנסיכה ליה. ואז האורות כבו, ועל המסך הופיע הלוגו של לוקאספילם, זה שמקדים את תחילתו של כל סרט בסדרה.

כשתומר היה קטן והיינו הולכים להצגה או סרט הוא נהג לשלוח יד ולגעת בי כשהחושך ירד. תמיד חשבתי שהוא מוודא שאני שם גם אם הוא לא רואה אותי. הימים האלה עברו מזמן. אני כבר לא יכול לקחת אותו על הידיים כשהוא עצוב, אסור לי אפילו לנשק אותו בפומבי. אבל בלילה בין רביעי לחמישי, כשהשורות "A long time ago in a galaxy far far away" הופיעו על המסך תומר נתן לי יד. ובקטעים שבהם הסרט לחץ על בלוטות הנוסטלגיה והרגש שלי, יכולתי להרגיש את אותה תגובה בדיוק עוברת בגוף שלו.

בדרך חזרה סיכמנו שהיה מצוין, ודיברנו על מה הפריע לנו ומה לא היה הגיוני (מה יהיה עם העניין הזה של גשרים בלי מעקה בטיחות בעולם של מלחמת הכוכבים?) ועל זה שהוא רוצה את הרובוט בשלט רחוק של בי.בי.8, ושהעלילה היתה קצת דומה מדי לזו של הסרט המקורי.

הגענו הביתה והוא נכנס למיטה. אחרי שכיסיתי אותו – את זה הוא עוד מרשה לי לעשות – אמרתי לו תודה על זה שהוא הלך איתי לסרט. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

הבהרה: פוסט זה לא נועד להעביר ביקורת כללית על סדרת ספרי הארי פוטר. אני בתחילת הספר הרביעי ונהנה בסך הכל, וגם ככה מסתבך פה עם המתבגרת. כבר השמצתי את מר פוטר בעבר, ובינתיים ראיתי את האור, חלקית, ואלה באמת ספרים לא רעים בכלל. מתחת לפני השטח יש שם משהו אפל באמת, ואני אוהב את זה.

אבל, יש כאן בעיה. אסביר ואדגים: להארי יש חבר טוב בשם רון וויזלי. משפחת וויזלי היא משפחה ברוכת ילדים, ודלת נכסים. אבא של רון עובד במיניסטריון הקסמים, מעין פקיד ממשלתי. אמא של רון? עקרת בית. 

הם קוסמים כן? האם, האב, כולם. גם משפחת מאלפוי, שבנה לומד עם רון והארי ועולה להם על העצבים, היא משפחת קוסמים. הם עשירים, מאוד, ומאלפוי ג'וניור משתמש במעמד הסוציו אקונומי שלו כדי לנגח את רון. כי כל מה שיש לרון הוא יד שנייה ומטה, כולל שרביט הקסמים שלו. ככה זה במשפחות עניות, מעבירים דברים מילד אל ילד כי אין כסף לקנות חדש. וככה זה במשפחות עשירות, הילד יוצא דושבג.

וזו הנקודה שאני לא מבין. רולינג המציאה עולם שלם שמתקיים במקביל לעולם הרגיל שבו כולנו חיים. תרבות חלופית של קוסמים, שגם מתייחסים למוגלגים – בני האדם נטולי כוחות הקסם – במעין התנשאות. לפעמים חביבה ופטרונית, לפעמים גזענות נטו. אבל במקום שהתרבות הזו תהיה שונה באמת או נעלה באמת, היא שיקוף של מה שכולנו מכירים.

הקוסמים והמכשפות חיים במערכת פטריארכלית וקפיטליסטית. גם אם יש לך כוחות כישוף, מתברר שאתה צריך כסף. למה בעצם? למה לא להשתמש באיזה כישוף כדי לארגן ארוחה מפוארת, או בית נוח ונעים, או בגדים היפסטריים מגניבים או מה שבא לך. מי צריך מזומנים כשיש לו כוחות כאלה? למה כסף ורכוש משפיעים עדיין על המעמד? ולמה מרת וויזלי לא מפתחת קריירה?

זה לא נגמר שם. בתחילת הספר הרביעי הולכים הארי ושות' למשחק גמר גביע העולם בקווידיץ', ה-ספורט של עולם המכשפים והמכשפות. ומה יש לפני המשחק? מרצ'נדייז. המון סחורה נלווית שעולה כסף. כמו חולצות במחיר מופקע בהופעה בפארק, ליד דוכני האוכל. ועוד: הארי משחק קווידיץ' בבית הספר, ומכיוון שהמשחק מתנהל באוויר, על מטאטאים, הוא זוכה לקבל מטאטא מתקדם במיוחד. שעולה המון. אם אתה תלמיד עני ומשחק בקבוצה, יהיה לך מטאטא מעפן ואיטי. רוצה לזכות בגביע? הכסף מדבר חבוב, אין מה לעשות.

באחד מהקורסים היותר מוצלחים באוניברסיטה, על מדע בדיוני, דיברה המרצה שלי על חוסר היכולת של בני האדם לדמיין באמת משהו שונה לגמרי מנסיבות חייהם. בדרך כלל ספר מדע בדיוני טוב הוא בעצם ביקורת או אמירה כלשהי על ההווה שבו הספר נכתב. אולי עד סוף הסדרה אגלה שרולינג בנתה כאן בעצם ביקורת חברתית נוקבת, אולי היא מציגה עולם שמאפשר את עלייתו המחודשת של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושמשתנה עד היסוד. אולי.

או שזו גרסה של העולם שבו היא חיה, והאמירה היא שאנשים, כמו שאמר אבגי בשורו, הם חרא של אנשים. ככה זה. כוחות קסם, לא כוחות קסם, בסוף זה כסף ואינטרסים וטסטוסטרון. ולא נותר אלא לומר: וולדמורט וולדמורט וולדמורט!

הטריילר של מלחמת הכוכבים החדש הוא בליל תמונות נטולות הקשר שריגש אותי כמעט עד דמעות. אין שם פנים מוכרות, אין שום דבר מרהיב שעושה לך חשק ללכת לראות, ועדיין, אני לא יכול לחכות. זה מגיע בדיוק ב-1:00 בטריילר, רגע פבלובי שתופס את בלוטת הנוסטלגיה ומועך בלי רחמים. המוזיקה, המילניום פלקון, וכל מנגנוני ההיגיון מושבתים, כמו חבלה מתוחכמת במיכשור של מתקן גרעין איראני. כל מה שנשאר זה רגש ילדותי וראשוני בעוצמות מטרידות.

ראיתי את מלחמת הכוכבים הראשון בזמן אמת, כשהוא יצא להקרנות בארץ. הייתי בן שש או שבע, וביקשתי מסבא שלי שייקח אותי לסרט הזה שסיפרו לי עליו, בקולנוע אוריון בירושלים. זו היתה חוויה שאני מתקשה לתאר במילים. תחושה של התגלות, של משהו שלא ראיתי קודם לכן, שלא דמיינתי אפילו. וגם: שבועות אחר כך עוד פחדתי מדארת ויידר בחושך.

מאז התגובה שלי לכל דבר שהוא סטאר וורס נטולת כל היבט רציונלי. הטרילוגיה השנייה למשל היתה איומה, ואני יודע את זה כי ראיתי את שלושת הסרטים בקולנוע, פעמיים כל אחד, ואחר כך גם בטלוויזיה. לא משנה כנראה מה מצרפים ללוגו ולמוזיקה ולעולם, אני אקנה את זה, מטאפורית ועם כרטיס אשראי. אז מה עם לוקאס מבצע בסרטים שינויים בלתי פוסקים כמו מנתח פלסטי מטורף, אז מה אם כל העסק נראה לפעמים כמו אורגיית תאוות בצע אחת גדולה, בטח עכשיו כשדיסני בתמונה. זה מלחמת הכוכבים.

יורה ראשון, בפרינציפ

יש לי חבר טוב שלא מבין על מה כל הרעש. הוא לא התלהב מעולם מהסרטים המקוריים, למרות שבכל מה שקשור לתרבות פופולרית-גיקית אנחנו בדרך כלל על אותו עמוד באותו ספר בדיוק. ואני חושב שאני יודע למה. ההיתקלות הראשונה שלו במלחמת הכוכבים היתה קלטת וידאו, מתישהו בגיל העשרה. ועניין הגיל הוא קריטי. או לפחות השלב המנטלי שבו אתה רואה את הסרט.

מה שהופך את מלחמת הכוכבים לסם כל כך אפקטיבי היא העובדה שלא מדובר במדע בדיוני – מדובר בפנטזיה, במיתוס מאוד ראשוני ובסיסי של טוב ורע. יש שם חלליות, ומשפטים על מהירות האור, אבל אין באמת מדע בסדרה, ויש המון קשקושים רוחניים על כוח מסתורי וכל הג'אז הזה. זו פנטזיה חצי דתית, עם אלמנטים מסרטי מד"ב, מערבונים, וסרטי התעמולה הנאציים של לני ריפנשטאל. זו הסיבה שזה עובד כל כך טוב – מלחמת הכוכבים עוקפת את ההיגיון ומנגנת על הרגשות הכי בסיסיים, קצת כמו נתניהו ביום טוב במיוחד.

אם אתה ילד, זה עובד. אתה מתמכר.אם, מנגד, אתה כבר טינאייג׳ר עם רמת ציניות מעל הממוצע, סביר שתגיב באדישות. אבל לרוב זה עובד. העובדה שהסרטים עצמם היו מוצלחים – לפחות השניים הראשונים – ועם הריסון פורד לא הזיקה. אבל הבסיס הוא אגדה מאוד ראשונית, דתית. ודת, כמו שכתב ל. רון הבארד לפני שייסד את הסיינטולוגיה, עושה הרבה כסף. ג׳ורג׳ לוקאס הבין את זה, ושמר על זכויות המרצ׳נדייז בתמורה על ויתור על חלק משכרו כבמאי הסרט הראשון. מישהו באולפני פוקס בטח שקל חרקירי.

אני מבין את הלעג שהסדרה מושכת. בדרך כלל לעג שמגיע ממעריצים, שממשיכים לקנות את המרצ׳נדייז ולראות את הסרטים במקביל. יש את הדיונים על היעדר מעקי ביטחון, המחלוקת הקשה על מי ירה ראשון (ברור שהאן, אגב) ועכשיו כבר צץ לו הדיון  המשעשע על הלייטסייבר החדש ועל כמה שהוא מגוחך/בעצם לא. הכל נכון, הכל לא משנה או רלוונטי. ויש גם את המחוות, כמו הסרט המקסים שמתחת לפסקה הזו, או גירסת ״שבעה צעדים״ שמסבירה איך לוקאס הפך לכזה דושבג.

וכמו בכל מורשת, יש את עניין הדור הבא. על הכנסת תומר אל תחת כנפי הכוח כבר כתבתי, וזה עדיין אחד מרגעי השיא שלי כאבא. בדצמבר 2015 אנחנו נתייצב ביחד בתור, מוכנים נפשית להתאכזב, ונתרגש עד צמרמורת כשהלוגו הצהוב יופיע על המסך. נו כבר.

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.

"זה לא ממש סרט פמיניסטי", אמרה נגה, קצת לפני שווסלי ניצח את ויזיני בקרב מוחות עד המוות. זו לא הפעם הראשונה, או השנייה, או ה-17 שהיא צופה בנסיכה הקסומה, אבל פתאום זה הטריד אותה. זה סרט של גברים פעילים ואישה פסיבית שמחכה שמישהו יציל אותה כבר. המקסימום שהיא מוכנה לעשות זה להתאבד. תודה באמת. שימו לב לסצינה בביצת האש – היא לא טורחת להרים מקל ולחבוט במכרסם הענק שמנסה לנסוג בווסלי, עד שהיא עצמה בסכנה.

אבל בעוד שבמקרה של "הנסיכה הקסומה", סרט מקסים לכל הדעות, אני מוכן לקבל את הכל בהבנה, הרי שהצפייה החוזרת ב"גריז" היתה מזעזעת. שוביניזם, החפצה, הטרדות מיניות על גבול האונס וב"גריז לייטנינג"? ג'ון טרבולטה מבטיח שאחרי השיפוץ והפחחות היא תהיה לגמרי pussy wagon. בדקתי, אלה המילים הרשמיות.

אלא שלנגה דווקא היו דברי סנגוריה. קודם כל זו רוח התקופה, היא טענה. וחוץ מזה הם מציגים את זה באור שלילי – הבנים מגוחכים, וההתנהגות שלהם מזויפת ומושפעת מלחץ חברתי (כל התיכוניסטים האלה נראים על גבול גיל 30, אגב. אם מישהו מהם היה מתקרב לתיכון אמיתי ההורים היו מחסלים אותו דעאש סטייל). 

מה שכן הטריד אותה הוא שבסופו של דבר מי שמשנה את עצמה היא הבחורה. כן, טרבולטה עושה קולות של התאמה לבחירת לבו, אבל לא באמת רוצה או מוכן להשתנות. מי שנוטשת את תדמית החסודה שלא נותנת היא סנדרה די, שעוברת לבגדי עור שחורים וצמודים, כי ככה הגבר שלה רוצה.

יש לא מעט לומר בזכות הדמויות הנשיות ששולטות בעולם התרבות של בנות 15 היום. מקטניס אברדין ממשחקי הרעב ועד סקרלט ג'והנסון בסרטי מארבל. עצם העובדה שהביקורת של נגה על הסרטים הישנים שאנחנו צופים בהם (מרצונם החופשי של הילדים, כן?) כל כך ברורה וטבעית משמחת אותי. אפשר להתווכח על הייצוג הנשי, והדרך עוד ארוכה עד לשוויון אמיתי, אבל האבטיפוס שנגה גדלה עליו שונה באופן רדיקלי מהעלמות במצוקה הצווחניות ששלטו בקולנוע כשאני הייתי בתיכון. אותי, בשבתי על הספה כאבא, זה מרגיע.

לכאורה אין שום קשר בין שני הסרטים שראיתי השבוע, אבל הם הסתדרו לי יפה משני צדדים של אותו רצף.  

מתחת לעור עם סקרלט ג'והנסון כולל המון סצינות עירום של הכוכבת ומינימום עלילה. למרות העובדה בתחילת המשפט הקודם זה סרט כמעט בלתי ניתן לצפייה. הוא עובר מסצינה לסצינה, כמעט בלי עלילה, כולן נראות מאולתרות עם שלל שחקנים סקוטים אלמוניים. ג'והנסון היא מעין חייזרית שצדה גברים בודדים, לא משנה למה – לא רוצה להרוס למזוכיסטים ביניכם את החוויה. באיזשהו שלב הדברים משתנים, אבל זה לא באמת מוסיף או גורע. כי הסרט הוא מעין אלגוריה, שמתעקשת להישאר אלגוריה, והודף בבוז כל ניסיון להיות מעניין.

וזה מרגיז אותי. התחושה שלי במקרים כאלה היא שהיוצר הופך את חוסר היכולת שלו לדגל שהוא מניף בגאווה. זה לא שהוא לא יודע לספר סיפור, לעניין את הקהל ולהעביר את המסר שלו. הוא לא רוצה. הוא מעדיף להיות נאמן לעצמו, להיות לא מסחרי, בלה בלה בלה.

בביקורת הזו בוואלה מצוין שמתחת לעור גורם ל"מנועים קדושים" של ליאו קראקס להיראות קומוניקטיבי. "מנועים קדושים" הוא סרט מעולה. לא מובן חלקית, אם לא לגמרי, אבל מרתק. לא מדובר באלתור שמתעלם מהעובדה שיש קהל באולם. הוא חידתי ולא מפוענח אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הוא נראה כמו יצירה מוקפדת שמישהו חשב עליה עד הסוף. "מתחת לעור" משמים, וגרוע מזה, האלגוריה  די ברורה מאליה והניחוח שעולה ממנו הוא של שביעות רצון עצמית עצלה. אבל היי, סקרלט ג'והנסון כה יפה.

מצד שני יש את "דיברנו מספיק" החמוד להפליא. אין כאן כמעט סאבטקסט, ואין יומרות. זה סרט כן וישר על רומן בין שני גרושים שנמצאים איפשהו בסוף שנות הארבעים תחילת החמישים שלהם, על כל הבעיות שמגיעות עם מטען כבד שנסחב לו מהעבר. אני מניח שבתור מי שמערכת יחסים נראית לו כרגע כמו קונספט מדע בדיוני היה לי קל יותר להתחבר לסרט הזה מאשר לענייני חייזרים. אבל בכל זאת, מדובר בסרט שמצליח בעיקר להיראות אמיתי. לא מתייפייף, לא סכריני, מאוד מציאותי. ועם כל הכבוד לג'יימס גנדולפיני הי"ד, ג'וליה לואיס-דרייפוס לוקחת אותו בהליכה. היא מקסימה.

יש הבדל בין לא מסחרי ללא קומוניקטיבי. אם אתה כותב ספר או מביים סרט אתה בהגדרה מייצר דיאלוג, או תקשורת, עם קהל. אם לא מעניין אותך להיות קומוניקטיבי, אל תיכנס לזה. לא חייבים להתחנף לטעם השולט, לרדד את המסר, להגיד הכל באופן ברור מדי – משהו ש"דיברנו מספיק" חוטא בו מעט. אבל אם הבמאי מנסה לגרום לי לסבול רק כדי שאבין שמדובר באמנות אנטי-מיינסטרימית אני אחזור לפייסבוק, ואסתפק בהצצות בסצנות שבהן הגברת ג'והנסון מורידה חולצה. תודה.

בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

האישה הטובה 

אחרי הפסקה חזרתי כדי להשלים את פרקי העונה החמישית של הסדרה שאני כל הזמן שוקל לנטוש. היא סדרת רשת בעולם של נטפליקס ו-HBO, היא סדרת עורכי דין נוסחתית, זה ישן.

וזה מצוין. מה שמפליא זה היכולת של היוצרים לשחק על המסגרות והמגבלות של טלוויזית רשת – מילים גסות, סקס ואלימות – עם המון מודעות עצמית והומור דק. לפעמים נראה שהמגבלות והחוקים הנוקשים רק עושים ליוצרים טוב. במקום להראות שלל שדיים וישבנים אה-לה משחקי הכס, הם צריכים לחשוב.

וזו גם סדרה שמאלנית לגמרי, שחוגגת על נושאי זכויות אזרח וממשל שרומס אותן. כל העונה סובבת סביב האזנות סתר, מצלמות אבטחה ושאר אמצעי מעקב, וסביב השימוש המעוות שהרשויות עושות בהם.

סוכני ש.י.ל.ד

מה שמוביל באופן מפתיע לסדרה הזו, שאכזבה בפרקי הפתיחה, ושלא הייתי שורד אותה אלמלא הפכה לסדרה שתומר ואני רואים יחד. זה הפך לבילוי הגברים-גיקים שלנו, וצלחנו את הפרקים הראשונים כדי לגלות שמשהו נבנה כאן, ושפתאום דברים מתחברים – גם בסדרה, וגם עם האירועים של קפטן אמריקה השני. שזה מרשים, ומעניק לסדרה פתאום עומק שלא היה לה.

חשוב מזה, היא משתלבת עם אווירת הפרנויה של קפטן אמריקה, ומעלה שוב תחושת חרדה מזרועות ביטחון דורסניות שאי אפשר לבטוח בהן ובכוח העצום שבידיהן. כמו ב"האישה הטובה", גם כאן הכוח הזה מוצג בהתחלה כספק הכרח מוצדק, ומידרדר מהר מאוד לרמיסת זכויות בסיסיות ועיוות המציאות.

24

ג'ק באואר, בטח היה מצביע לנפתלי בנט. יש משהו מטריד ובעייתי ב-24, תמיד היה. היא לוקחת את העניין הזה של המטרה מכשירה את האמצעים כמה צעדים קדימה: עינויים, הוצאות להורג, הכל הולך. 24 לא היתה סדרה טובה באמת אף פעם לטעמי. שחקנים לא מספיק טובים, עלילות ודיאלוגים קצת קלושים. אבל עבור כל שניים שלושה פרקים של סדרת אקשן סבירה, קיבלתם רגע טלוויזיוני מהפכני. ג'ק באואר מוציא להורג פושע ואז כורת את ראשו רק כדי להיכנס במסווה לכנופיית עבריינים שמאיימת על שלום האומה. באואר מורה לבתו לירות באדם חסר הכרה שרדף אחריה קודם לכן עם אקדח. נראה לי שהרעיון ברור.

העניין הוא שאם בהתחלה זה נראה מוצדק, בהמשך קשה לצופה הסביר לא להרגיש שיש כאן בעיה. מה גם שבסופו של דבר באואר נפלט/נבגד על ידי המערכת, ומתחיל את עונת הקאמבק כנרדף בעצמו. כמו אנשי ביטחון במשטרים טוטאליטריים, הוא מגלה כמה קל להפוך לטרף של המערכת שאתה משרת.

אם בסדרות שהתייחסתי אליהן למעלה המגמה הליברלית ברורה ומדוברת, ב-24 היא עולה מלמטה, בין הסדקים, מתוך הסאבטקסט. לא היה מתחשק לכם להסתובב בעולם של ג'ק באואר. ואולי בעצם כולנו חיים בו.

לנפתלי בנט זה בטח לא מפריע.

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?

את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.

ועכשיו לתשובה: ציצים.

אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.

את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.

קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.

כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.

באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.