זה התחיל במקרה. אחד המתאמנים של הגר החליט שהוא רוצה לעלות לקרב, והיא חיפשה לו שותפים לספארינג, קרבות אימון, בשעות שנוחות לו – שמונה לפנות בוקר בשני וחמישי. הפור נפל עלי ועוד מתאמן, כנראה מתוך ההנחה ההגיונית שלא נשתולל מדי, וניתן לאיש לעבוד וללמוד. 

הסכמתי, למרות שאני חושש מספארינג בכלל, ולא בא לי לחטוף מכות בבוקר בפרט. אמרתי לעצמי שזה זמני, בסך הכל חודש. זה היה אי אז בפברואר. מועד הקרב חלף עבר, ומוסד הספארינג על הבוקר התקבע. נוסדה קבוצת ווטסאפ, הצטרפו עוד אנשים, ושני בקרים בשבוע אני מוצא את עצמי קם מוקדם ותוהה למה לעזאזל עשיתי את זה לעצמי.

אני נהנה מזה. כלומר לא בהתחלה. לפני אני בעיקר עייף ומיואש. בקושי התעוררתי ושתיתי קפה ראשון, מה מכות עכשיו. אין לי כוח פיזית. מבחינה נפשית זה מורכב עוד יותר: תמיד יש אלמנט של פחד מכאב, מפציעה. אבל מעבר לזה החשש מהשפלה. מלחטוף את המכה שתפיל אותי, מלהיות גרוע, מביך. זה לא רציונלי, כל האנשים שאני מתאמן איתם חביבים ומוצלחים. רובם השאירו כבר את גיל ארבעים מאחור, וכולנו באותה סירה רעועה בסופו של דבר. אז מה. הפחד שם.

ואז מתחילים. ובתוך הראש שלי משתרר שקט. אין זמן למחשבות, תהיות, ספקות. אחד השותפים למועדון הקרב לקשישים טוען שהגוף מגיב לספארינג כאילו הוא בתאונת דרכים מתמשכת. נשמע כיף. בגדול טרדות וחששות היום יום מאופסנים בצד, ואני עסוק בלזוז ולהגיב. לפעמים זה מרגיש כמו מדיטציה ברמה גבוהה. איגרוף זן.

חלק מהותי מהעניין הוא השותפים לאירוע. מדד המצ׳ואיזם נמוך להפליא במפגשים שלנו. אף אחד לא בא כדי להוכיח משהו על חשבון היריב, אף אחד לא רוצה להכאיב או לפגוע. כולנו רוצים להשתפר, ליישם טכניקות חדשות. פה חבלה, שם פנס קטן בעין. בכל זאת, אנחנו לא משחקים טניס. אבל כשהיריב מצליח להכניס מכה מוצלחת אני קצת שמח בשבילו, ואחרי שנגמר אנחנו נותנים טיפים ועצות אחד לשני, ובאופו כללי מתפקדים פחות כמועדון קרב מדמם של זכרי אלפא, ויותר כמעגל חיבוקי של גברים בגיל העמידה. רק עם מכות. 

אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק. מדובר באנשים עם עבודה, ילדים, חיים. אני נהנה מזה כל עוד זה נמשך. נחמד לגלות שהחיים יכולים לחדש ולהפתיע אי שם בנקודת האמצע שלהם, גם אם זה באמצעות מכה ישרה לסנטר.

באימון של יום ראשון הגר שאלה אם בעוד חודש אני רוצה לעשות קרב. הבנתי מייד שזו טעות, ואיזה לחץ, ולמה לחטוף מכות בפומבי, ואמרתי שכן, יאללה, קרב. אבל רק אם אני מקבל תוכנית אימונים. 

וכך הפך יוני לחודש שבו אגיע להתאמן שש פעמים בשבוע לפחות, פלוס לחץ נפשי שיילך ויגבר כי מי יודע מה יקרה (מה כבר יקרה? גג צלעות כואבות לשבוע או חמישה), והומור שחור מהחברים לאימונים. למה צריך את זה?

כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי נכנסתי לרשימת המתנה לקורס צניחה. זה היה צ׳ופר מקובל לוותיקים ביחידה שלי, שזה טוב ויפה, אבל לקפוץ ממטוס נראה לי לא סביר. רציתי לומר לא, אבל הייתי בן 20 וקצת, ולך תגיד בגיל הזה, בצבא הזה, שאתה מפחד. וחוץ מזה היי – רשימת המתנה, בטח לא אכנס, תכף השחרור, ויהיה בסדר.

שלושה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי עומד בדלת של הרקולס מקרקש, מסתכל על הקרקע מגובה 400 מטר ולא מצליח אפילו לפחד מרוב שהכול נראה לי מופרך. בגלל זה אף אחד לא קופץ בצניחה הראשונה, את כולם דוחפים החוצה. 

והיה רעש גדול והיטלטלתי לכל עבר, ופתאום מצאתי את עצמי באוויר, בשקט מופלא, מרחף כמו שבן אנוש לא אמור לעשות, האדמה רחוקה מתחתי, שמים מעלי, מחוץ לקיום ולזמן.

כשצעדתי אחר כך עם המצנח מקופל איכשהו על הכתף לכיוון שטח ההתכנסות חשבתי שאם היו משאירים את הברירה בידי הייתי מחמיץ חוויה מופלאה בלי אפילו לדעת מה אני מפספס, והחלטתי שאחרי השחרור אקנה אופנוע, ובאופן כללי מאז אני מנסה להתגבר על האופי שוחר הספות שלי ולעשות מדי פעם משהו שמפחיד אותי. גם לחטוף מכות. 

כתבתי לתומר שאו שאכנס לכושר מוצלח ממש לקראת הקרב, או שאקרוס. ״לך על הראשון״, הוא ענה לי. כנראה שזו הגישה הנכונה, לקחתי. מתחילים.