אחרי התלבטות החלטתי – באטמן השלישי, או "עלייתו של האביר האפל" הוא לא סרט רע כמו שהוא מעצבן. כלומר מדובר בכמעט שלוש שעות שעוברות מהר, בלי שתרגיש. רוב השחקנים מצוינים, התקציב ניכר לעין, הכוונה רצינית, והאיימקס – אם תתעלמו מהעובדה שאתם בקומפלקס מכוער להפליא באמצע חולות ראשון – סבבה.

ובכל זאת, יצאתי עצבני מהסרט, זקוק נואשות לאיזה גיק שאפשר יהיה לשתף אותו במה שעבר עלי. "יש פורומים לאנשים כמוך, לא?" שאל אחד הנספחים לסרט.

אז למה באטמן מעצבן, בשני חלקים – הראשון נטול ספוילרים, השני מפוצץ בהם. שניהם, אגב, הם לא ממש ביקורת קולנוע מנומקת, ויותר קיטור של חובב סרטים (וגיק) מתוסכל.

חלק ראשון – כריסטופר נולאן עירום

הבעיה שלי עם כל סרטי באטמן, בעיקר השלישי והחלש שבהם (השני היה בסופו של דבר אחלה), היא אותה בעיה שיש לי עם כל סרטי כריסטופר נולאן – אולי למעט ממנטו. מדובר לדעתי בבמאי שנהנה מהערכת יתר לא ברורה, כזו שעושה חשק להצביע ולומר שהמלך לא באמת לובש משהו.

הסרטים שלו יומרניים ורציניים להחריד, עד פאתטיות. כשהוא כבר מנסה לדחוף בדיחה או שתיים לתסריט זה נשמע מאולץ ובעיקר לא מצחיק. וגרוע מכל – הדיאלוגים. נסו להקשיב רגע, ולהתעלם מהעובדה שהמדקלם הוא מייקל קיין למשל: כמה פעמים דמות אומרת שורה שאין בה ממש היגיון, מעבר להרמה להנחתה לדמות שמולה? כמה פעמים הדמויות מדברות בססמאות, למרות שכל הזמן מוכרים לנו שמדובר בסרט רציני, לא סתם "סרט קומיקס"?

והאקשן. נולאן לא יודע לביים אקשן. כן, יש סצנות גדולות ומרשימות עם המון ניצבים והמון תקציב. אבל כשזה מגיע לסצנות פעולה, המסך הופך לברדק אחד גדול. אין תחושה של גאוגרפיה ברורה – מי נמצא איפה. אין כוראוגרפיה, אין כלום.

הנה ניסוי. נסו להיזכר בכמה מסרטי הפעולה הגדולים שראיתם. המטריקס אולי, או משהו מהשנה האחרונה – הנוקמים. זוכרים את סצינת הקרב של ניאו ואייג'נט סמית' ברכבת התחתית? עכשיו נסו להיזכר בסצנה דומה בסרט של נולאן. נאדה. אפילו הקרב האפי בין באטמן לביין נראה סתמי ונטול השראה.

מה שמביא אותנו לדמיון של נולאן. "התחלה" למשל. חלום בתוך חלום, איזה קונספט מדהים. אלא שמתברר שהחלומות של הגיבורים של נולאן נראים כמו סרט פעולה משנות השמונים, פלוס מוטיבים שנגנבו מבלייד ראנר, וזהו. ושוב: אחלה שחקנים, הכל מאוד מרשים וגדול, אבל בשורה התחתונה, אחרי שהרעש נדם, לא מדהים כמו שחשבתם.

בבאטמן החדש, יותר מקודמיו, יש עלילה לא ממש הגיונית, עיצוב ואקשן קצת סתמיים, דיאלוגים שלא עובדים ולא מתחברים להיגיון הפנימי של הדמויות והסרט, ויומרנות ונפיחות שיספיקו לשלוש מפלגות מרכז כושלות. בסרט הקודם היה לו את הית' לדג'ר. בנכחי יש את כריסטיאן בייל החיוור, ואת טום הרדי בגירסה מסורסת. לפחות אן הת'אווי וג'וזף גורדון לוויט מפצים, קצת.

ועוד נקודה: יפה שנולאן זיהה והכניס לסרט את מלחמת המעמדות והמחאה, באמת חצי נבואי. אבל באטמן מוצא את עצמו בצד של ה-1%, הרפובליקאים, הליכודניקים. המחאה החברתית היא בעצם אנרכיה וטרור, והידד לממסד.

חלק שני – עם ספוילרים!

איפה להתחיל:

• קטוומן, הדמות הכי מתוקה בסרט, שלא מקבלת עבר, נימוק, עומק, אופי. משהו.
• ג'ים גורדון, שכותב נאום וידוי, מתחרט, מסתובב איתו בכיס וגם רץ איתו לתוך הביוב (הוא המפכ"ל, לעזאזל, לאן הוא רץ?).
• רובין? באמת?
• מסיכה בתור גרסה מעודכנת של ויקודין? ביין לא יכול לקחת כדור כל כמה שעות עם כוס מים? למה לקחת את טום הרדי, שחקן כה מעולה, ולכסות לו את הפרצוף?
• ושוב הדמיון של נולאן: הכלא המזעזע, "גהינום עלי אדמות", נראה כמו כלא 4 רק בבור. וזהו. ועם אורי גבריאל, מאחורי הסורגים סטייל.
• ואגב, איך בדיוק ביין קפץ לשם מגות'הם כדי לאפסן את ברוס ויין, וצ'יק צ'אק חזר? זה לא במדינה אחרת או משהו?
• ובמה בדיוק התבטא המהפך נוסח רוקי שעבר ברוס ויין בכלא, בסיוע אורי גבריאל? הוא חוזר וחוטף מכות מביין, שוב, רק שהפעם יש לו את השכל ללכת על המסיכה? כמו שאמרה המנומשת בשלב הזה: לא הייתי עושה טובה לבאטמן.
• מתיו מודין – למה הוא היה צריך את זה? מה בדיוק התפקיד שלו? ולמה בסצינת המוות שלו, נולאן מצליח לפספס את הרגע, ורק מראה לנו אותו שוכב על הקרקע?

אבל הכי גרוע. באמת הכי גרוע. ביין, הארכי נבל הכל יכול לכל אורך הסרט, מחוסל בסופו של דבר על ידי קטוומן, בלי שום הוד והדר, כבדרך אגב. מי אמר אנטי קליימקס ולא קיבל סרט של כריסטופר נולאן.

ולסיכום, מהנוקמים נהניתי יותר.

(התרגום לעברית הוא "שטח פראי", אגב)

את The Grey ראיתי עם ציפיות ברורות – עוד סרט פעולה עם ליאם ניסן, שעושה מהם קריירה בשנים האחרונות. מה שקיבלתי בפועל היה אחר לגמרי. אולי זה בגלל ענייני אקטואליה, אבל הנה השורה התחתונה של הסרט הזה מבחינתי: אין אלוהים. במקום סרט אקשן קיבלתי משל קיומי קר ואכזר. שזה אחלה.

אזהרת ספוילר מינורית – תמשיכו לקרוא אלא אם אתם נודניקים טהרנים

העלילה בקיצור: ליאם ניסן עובד במתקן קידוח באיזור מושלג ושכוח אל במיוחד. התפקיד שלו – לצוד זאבים שמאיימים על שאר העובדים במקום. כבר בהתחלה ברור שהאיש דכאוני עד אובדני. למה בדיוק תבינו רק בסוף. 5 דקות אחרי ההתחלה הוא במטוס עם עוד עובדים, בדרך לחופשה. אלא שהמטוס מתרסק וניסן יחד עם חופן ניצולים מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום.

ואז מגיעים הזאבים. זו מהות הסרט, ואת זה אמור לדעת כל מי שיראה אותו, כך שספוילר גדול אין פה. ניסן והחבריה מוצאים את עצמם בטריטוריה של זאבים קטלניים במיוחד. וכאן, במקום שבו זה אמור להיות צפוי ובנאלי, זה נהיה מעניין.

קודם כל הדמויות – בניגוד לנהוג, לדמויות בסרט יש קצת עומק, קצת אופי. מה שהופך את העובדה שרובם הופכים לארוחת זאבים למדכדכת. אבל מה שעוד יש כאן זה לא מעט דיונים על גורל, ועל אלוהים. הניצולים מחפשים סיבה. למה דווקא הם שרדו. כי אם יש כאן יד מכוונת, אולי היא תציל אותם ממלתעות הטורפים, ולא רק מהתרסקות המטוס, לא?

לא. הניצולים מדברים על אלוהים, ועל גורל, ועדיין מתים אחד אחד, מוות לא נעים ומדמם במיוחד.

ניסן לא מדבר על אלוהים. הוא פרגמטי ויעיל עד הסוף. כמעט.

ועכשיו – אזהרת ספוילר

כבר באמצע הסרט יתחיל הצופה הממוצע להרגיש שמדובר כאן ביצירה קצת שונה. אבל כשניסן נשאר לבד לגמרי, אחרי שכל חבריו – כולל אלה שהימרתם שישרדו – מתו, זה כבר חשוד. ואז מרים ניסן את הראש לשמיים וצועק לאלוהים. משהו בנוסח אם אתה שם, כדאי שתעשה משהו עכשיו. וכשכל מה שהוא נתקל בו זה שקט גדול, הוא מפטיר לעצמו שבסדר. הוא יעשה את זה לבד.

אלא שאם ציפיתם לסוף הוליוודי שעושה נעים בבלוטת האדרנלין, מין פרץ תושייה של הרגע האחרון עם האפי אנד כולל מעיל פרוות זאב, תשכחו מזה. ניסן מגלה שבמקום להתרחק ממאורת הזאבים, הוא הוביל את הניצולים לכל אורך הסרט היישר אליה. הוא הימר על הכיוון הלא נכון. סצינת הסיום מוצאת אותו עומד מול זאב האלפא, כששאר הלהקה מקיפה אותם, חמוש בסכין ואגרופן מאולתר. וכששניהם מזנקים אחד אל השני, הסרט נגמר.

אין סוף סגור, אין התעלות, אין ניצחון. ואין אלוהים. אין נס, אין התערבות של הרגע האחרון. רק בני אדם ומה שהם מסוגלים לעשות – וגם מה שהם לא יכולים – מול טבע בלתי מתפשר. אלה מסוג המסרים שיכולים לעבור מתחת לרדאר, דווקא בסרטים שלא אמורים לדבר על דברים כאלה. אין לי מושג אם לזה התכוון התסריטאי, אבל מבחינתי זה סרט אנטי נוצרי ואנטי דתי בכלל. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. כל השאר, גורל, אלוהים, זה בולשיט.

ונקודה על הבמאי שהוא גם התסריטאי: ג'ו קרנהאן אחראי על העיבוד הגרוע ל"צוות לעניין" וגם ל-Smokin' Aces הלא רע בכלל. אבל בעיקר ל-Narc, דרמת משטרה קטנה ומקסימה מ-2002. הקרדיט על החתרנות המפתיעה של The Grey שייך לו.

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.