אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.

יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.

ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.

אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.

אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.

כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.

יש סיכוי מסוים שסבא וסבתא שלי היו מצביעים לבית היהודי, ואולי אפילו אומרים מילה טובה על בצלאל סמוטריץ', מבחינתי נער הפוסטר של כל מה שחולה בחברה הישראלית. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה, מה שאי אפשר לומר לגבי הרוב המכריע של המשפחה שלהם. הם עלו לארץ בגיל מבוגר עם בנם היחיד, רק כדי שהוא ייהרג במלחמה מטומטמת ומיותרת ב-73'. הם עלו לארץ כי האנטישמיות בהונגריה, אחרי המלחמה, הפחידה אותם. ואחרי שואה ומלחמה ושכול הם לא בטחו בממסד, לא האמינו באלוהים ולא חיבבו ערבים. אבל הם היו שורדי שואה והורים שכולים וקשישים. מה התירוץ שלכם?

נקמה מאורגנת כראוי

אין מקום להשוות, אף פעם אסור להשוות. לא אם אתה סגן רמטכ"ל ולא בכלל. לטובת אלה שכן משווים פירסם סמוטריץ' הסבר מנומק ומפורט על ההבדלים בין אז לעכשיו. אם הערבים לא היו נלחמים בנו, הוא כתב, לא היה נהרג ולו ערבי אחד. ואם המדינה היתה נוקמת באויב באופן מסודר, יהודים לא היו לוקחים את החוק לידיים ושורפים משפחה או חוטפים נער ערבי ורוצחים אותו. יש סיבה לשנאה, לקריאות מוות לערבים, לבקשה להפריד בין יולדות בגלל לאום. סיבה רציונלית, לא גזענית. לא שנאת הזר אלא מלחמה באויב. זו לא השנאה שסבא וסבתא שלי ספגו.

גם אני לא הייתי רוצה לבלות ליד ערבים בחדר לידה, אגב. או ליד חרדים. או דתיים לאומיים. או היפסטרים. או רוב בני האדם באשר הם. גם לא בבר או בגינה ציבורית. אבל מה לעשות.

אני לא יודע לגבי ח"כ סמוטריץ', אבל כשאני משווה בין דברים אני מצביע על דמיון ביניהם, לא טוען שהם זהים. ישראל אינה גרמניה של לפני מלחמת העולם השנייה. אבל יש בה לא מעט נקודות דמיון לתקופה ההיא ולמשטרים רעים אחרים. כשסמוטריץ' מדבר על הפרדה בין יולדת יהודייה ליולדת ערבייה, ואשתו מדברת על "רגע יהודי טהור" שבו היא לא רוצה שערבי יהיה לידה, זה נשמע לי כמו גזענות ומזכיר לי דיבורים על הדם הארי הטהור. כשצועקים מוות לערבים זה לא נשמע כמו "מוות לכל הערבים שמפעילים נגדנו אלימות בלי סיבה אמיתית וכל השאר דווקא סבבה". זה נשמע לי כמו מוות ליהודים בכיכוב מיעוט אחר. ארגון להב"ה, לה פמיליה וכל השאר מדברים על גזע עליון וטוהר דם ומה לעשות אני לא מתחבר. אני לא מרגיש עליון במיוחד. הם לא שונים בעיני מארגוני עליונות לבנה במדינות אחרות.

אני כן מפחד. כשאני שומע ערבית אני נלחץ קצת. מהבחינה הזו הקורס ללימוד שפת השכנים/אויבים עזר. השבוע כששתי הקופאיות באם-פם התווכחו הבנתי שהן מדברות על עבודה, כנראה ריב על משמרות, ולא על הדרך היעילה ביותר להפעיל מטען ולהעיף לשמים כמה שיותר יהודים. נרגעתי וקניתי חלב. הפחד הזה הגיע ומגיע אלי מהערבים בספרי חסמב"ה ודני דין שקראתי כילד, מהטלוויזיה, מפוליטיקאים, מ"נוהרים לקלפיות". אולי העניין הזה של נקמה, ושל טוהר והפרדה בזמן צירי לידה הם בכלל תוצאה של פחד, של משהו לא רציונלי? אני יודע שאני מגיב באופן לא הגיוני כשאני מפחד. אולי גם הסמוטריצ'ים עובדים על אותו רגש בסיסי?

בין שני תאריכי הזיכרון, לשואה ולמלחמות – כמו שתומר שאל פעם כשהיה בגן, "מתי זה יום השואה לחללי צה"ל" – אני חושב קצת על סבא וסבתא שלי ומה שעבר עליהם. קצת כי זה כואב. ואני חושב על האבא שלא הכרתי. והמסקנות שלי הן שבני אדם עושים דברים איומים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע, ואולי קצת כן בעניין המין, כי לגברים יש הספק מרשים יותר בנושא. תמיד יש לזה לכאורה סיבות מפורטות ומנומקות בצד אחד של התמונה, ואלמנות ויתומים ואנשים שצולקו לשארית חייהם בצדה השני. אם האלוהים של סמוטריץ' היה באמת קיים הוא לא היה מתעסק בנקמות. הוא היה, כמו ששר החבר צימרמן, מונע את המלחמה הבאה.

הרבה זמן לא ביקרתי את הסבתא האחרונה שנשארה לי. היא גרה קצת רחוק, והילדים הגדולים עסוקים, וגם אני. לא יצא. התקשרתי לומר חג שמח בפסח, וגם זה אחרי שאמא שלי הזכירה לכולם בווטסאפ המשפחתי. אחרי השיחה החלטתי שאני אורז ילדים ומגיע לבקר בשבת.

לא שהשיחה היתה דרמטית מדי. היא שמחה לשמוע אותי. היא מרגישה קצת לא טוב, וסיפרה לי על ביקור של נכדה אחרת ושייכה אותה לדודה הלא נכונה, ובכלל היתה קצת מבולבלת. התמונה שרצה בראש שלי כל הזמן היתה של שמש שוקעת בים, עוד לא ממש נוגעת במים, לא בדיוק קרניים אחרונות. אבל קרוב.

הביקור היה מוצלח. הילדים היו חמודים ורגישים ומרוצים. סבתא שמחה. העובדת הסיעודית שלה היתה חביבה מאוד. היא כבר לא ממש הולכת בלי סיוע לפחות כשזה מגיע ליציאה מהדירה שלה בבית הדיור המוגן. מקום נאה, יפה שם ומטופח ונעים. מדי פעם עובר מישהו, שחוח ולבן שיער, מלווה בעובד זר. ניהלנו שיחה סביב השולחן בחדר האוכל ואחר כך אצלה בדירה. סבתא שלי השתתפה בה מדי פעם, מנסה לעקוב ולהבין. מדי פעם שאלה שאלה, לפעמים חזרה עליה אחר כך. כמו בכל מפגש היא שאלה אותי שוב איפה אני עובד. ומדי פעם נצנץ זיק של הומור, או עלה זיכרון רלוונטי, הבלחה כזאת.

זה היה ביקור מוצלח ומדכדך. חשבתי על הספר שהתחלתי לקרוא השבוע, מזרן האבן של מרגרט אטווד. גיבורי הסיפורים עד כה כולם קשישים, כולם רדופי זיכרונות, עמוסים בפרספקטיבה וחלקם גם בלא מעט מרירות וציניות. הם לא מעוררי רחמים, לא באמת. אולי קצת חמלה, בוודאי אמפתיה. העולם הפנימי שלהם עשיר, ורלוונטי וממוקד הרבה יותר מההווה המעורפל והדהוי. חשבתי על מה שעובר לסבתא שלי בראש ולא בא לידי ביטוי. על זיכרונות מאירופה של מלחמת העולם השנייה, מסע בספינת מעפילים לארץ, מלחמות ומאבקים. אולי הזיכרונות האלה תופסים עכשיו מקום חשוב יותר מהעולם כפי שהוא עכשיו.

בדרך חזרה תומר אמר שהוא חושב שסבתא שמחה. רציתי לנשק אותו. רציתי גם להחתים אותו על התחייבות להגיע לבקר אותי עם הילדים והנכדים שלו בעוד 50 שנה. פעם זה נראה לי כמו נצח. היום נדמה לי שאני שומע שעון מתקתק.

בייגלה הוא סטוקר. אין דרך יפה לומר את זה. אם בייגלה היה אדם, ולא כלב תחש, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. או לפחות מטרה לשיימינג עצבני בפייסבוק. בייגלה הוא קלאסיקת ילדים, ולדעתי לפחות שלא בצדק. כתבתי כאן על ספרי הילדים שאני אוהב להקריא לפני השינה, אבל אחרי קאמבק מפתיע ולא ברור של הכלב הכי ארוך בעולם בזמן האחרון, הגיע הזמן לפרסם תמרור אזהרה.

יש המון ספרי ילדים גרועים. קל לזהות אותם, ואין טעם לעסוק בהם. ויש גם ספרים שנכנסו לקנון והפכו לקלאסיקות, אבל יעלו לכם על העצבים. הם לא בהכרח רעים, והילדים שלי אהבו ואוהבים את חלקם. אבל אותי הם מקוממים. מכמה סיבות.

מסרים בעייתיים: "בייגלה" הוא הדוגמה הקלאסית. לכאורה זה סיפור אהבה בין דוכס, כלב התחש הכי ארוך בעולם שמכונה בייגלה כי הוא מסוגל לפתל את גופו לצורת אותו מאפה. זה הופך את בייגלה לסלב, והוא מניח שזה יעזור לו להשיג את זהובה, כלבת תחש מצודדת. היא מסרבת, ובייגלה יוצא למסע הטרדות שלא היה מבייש את הנשיא לשעבר קצב. מתנות, הפצרות, הצקות. בייגלה זוכה בידה של זהובה בסופו של דבר אחרי שהוא מציל אותה מבור אליו נפלה – הוא פשוט היה שם בסביבה ו״השגיח״ עליה. לי זה נשמע כמו צירוף מקרים חשוד. כמו עילה לצו הרחקה. אבל זהובה מתחתנת איתו. בהצלחה לכולנו.

סטנדרטים לא הגיוניים: ספרי איתמר של דויד גרוסמן הם הדוגמה הקלאסית. הזכרתי את זה במשפט בפוסט הספרים המומלצים, אבל זה שווה הרחבה. מרצה באוניברסיטה, שלא במקרה מלמדת מגדר, האירה את עיני בנושא: אצל גרוסמן האבא הוא סוג של גיבור על. האם לא נוכחת, או מוזכרת בשוליים, ובכל מקרה לא ממש משפיעה או פעילה. והאב? הוא תמיד שם, אף פעם לא עייף, תמיד סבלני.

ב״איתמר צייד החלומות״, כשבנו חולם חלום רע באמצע הלילה האב לא ממלמל משהו חצי קוהרנטי או מזמין את הילד הנודניק לישון איתו. הוא מציע לו לבנות מלכודת לשד שמופיע בחלום, ואין לו בעיה לקום בשלוש בבוקר לבדוק איך הלך הציד. אין אף הורה שיכול להתמודד עם הסטנדרטים שגרוסמן מציב.

דידקטיות וקונפורמיזם: אני אוהב את אפרים סידון, ו״עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור״ הוא אחד מספרי הילדים האהובים אצלנו בבית. אלא שבגללו קניתי גם את ״אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו״, שהוא קצת פרדיננד על סטרואידים – ארוך יותר, דידקטי יותר, מתיש הרבה יותר. פרדיננד הוא סאטירה מושחזת על שלטון יחיד ודמוקרטיה. אוזו ומוזו הוא סאטירה מתישה על שנאת חינם בין אחים, הוא ארווווך, חוזר על עצמו, והמסר שקוף מדי להורה (מי אמר סכסוך יהודי-ערבי ולא קיבל) והאמת – לא לגמרי ברור לילדים. נקסט.

גם ״האריה שאהב תות״ הוא קונצנזוס אצלנו, והוא באמת ספר חמוד, אבל האם זה באמת המסר שאני רוצה להעביר הלאה? תאכל מה שנותנים לך ואל תשאף גבוה מדי? תעשה מה שההורים אומרים ואל תשגה בחלומות? עזוב אותך מתותים ותקשיב לאמא? לא נראה לי.

ולסיום אזהרה מהתועבה הגדולה מכל: ספרי דיסני, שלוקחים קלאסיקות קולנועיות מופלאות – פיטר פן, שלגיה ולהבדיל כרונולוגית פרוזן כבר ביקרו אצלי בבית – והופכים אותן לספרים איומים, משעממים, כתובים רע ומתורגמים גרוע. הילדים יאהבו, אבל שומר נפשו ושפיותו ירחק.

האבא שישב בצד בגינה נראה חריג על רקע הנוף האנושי. הוא לבש חולצת כפתורים דחוסה בתוך המכנסיים, לא עוד אבא בטי שירט וג׳ינס, אבל מה שהפך אותו לעוף מוזר במיוחד היתה בלורית האלביס שלו, זקורה ומשוחה בג׳ל. הוא דיבר עם אבא אחר, על מישהו ששניהם מכירים. ״הוא״, אמר אבא אלביס בזחיחות, ״טיפוס שנחבא בין הכלים״.

למה עיוות של ביטויים מצחיק אותי כל כך? מישהי סיפרה לי לא מזמן איך הלכה מאחורי בחור שדיבר בטלפון והסביר לצד השני שזו ״עלייה וקוץ בה״. ואז התלבט בקול רם אם זה הביטוי הנכון. זה לא. אבל יש משהו הגיוני בביטוי שכולל עלייה תלולה לפסגת הר עם קוץ זדוני בדרך. זו התמונה שנוצרת בראש כששומעים ביטוי שעבר התעללות קלה שמצחיקה אותי. אדם שמתחבא מאחורי מסננת פסטה, מטפס הרים שמתחיל לקפוץ על רגל אחת ולקלל. ביטויים מקולקלים מייצרים תמונות משעשעות.

שיאנית כל הזמנים הפרטית שלי היתה עמיתה לעבודה בימי העיתונות הלא כל כך עליזים. האישה היתה אשפית בלקיחת ביטויים בעברית והתעללות בהם. היא עוללה דברים שחוקרים בגואנטנמו לא עשו לאנשי אל קעידה. וקטעי הוידיאו הקצרים שהלהטוטנות המילולית שלה ייצרה לי בראש היו מצחיקים קשות. דוגמאות? בבקשה:

״אנחנו יורים לצלחת שאנחנו אוכלים ממנה״, היא רשפה בדיון עבודה, ויכולתי לראות אותה מרססת על אוטומט באם-16 לתוך צלחת עוגיות.

״הפרויקט הזה ירקום עור וגידים״, אמרה בביטחון, מסתכלת קדימה אל אלת הגורל האוחזת צמד מסרגות.

אבל השיא היה ״ברחל בתך הקטנה״. לקח לי זמן לעלות על הביטוי המסוים הזה ומקומו בעולם שבו היא חיה. הוא היה צץ בכל ויכוח, בנעימת תחנונים. בסופו של דבר הבנתי – מבחינתה כשהיא אומרת למישהו ״ברחל בתך הקטנה״, היא למעשה אומרת ״בחייאת, תעשה טובה, תתאמץ״. לקחתי אותה הצידה אחרי פגישה והסברתי לה את המשמעות של הביטוי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. רחל המשיכה להישלף בלי קשר לכלום בכל פעם שהתחשק לה.

אולי זה הזמן לציין שהאישה הזו, גם אם היתה עמיתה לעבודה, השתכרה הרבה יותר ממני. היא היתה בצד של המכירות, הצד שעושה כסף. היא השתכרה יותר ממני גם לפני העבודה המסוימת הזו, ואני די בטוח שגם היום, כשאני בעולם הנוח והנעים של ההייטק, תלוש השכר שלה עדיין מרשים משלי. גם האבא עם תסרוקת אלביס שידר ניחוחות של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. איך זה קשור?

אני חושב שזה מאוד קשור. אני חושב שלפחות אחת הסיבות שעיוותי ביטויים משעשעים אותי היא שהם תורמים לאגו שלי, לאיזו תחושת עליונות מדומה. הם מתיישבים עם איזה מדד איכות לא ברור שקיים אצלי בראש. שיפוט של אנשים על פי יכולת ביטוי, לפי רהיטות, ידע כללי בקלאסיקות תרבות המערב וסרטים של שפילברג מהאייטיז. מדד שאנשים שעשו לילות כימים (ולא להפך) כדי להרוויח כסף ולהתקדם בחיים לאו דווקא מודעים אליו, או מעונינים בו.

אני חושד לפעמים שרהיטות היא עניין לא רלוונטי. אני מכיר אנשים שלא סגורים על שלוש או שלושה שקל אבל ברור לי שהם חכמים לפחות כמוני וכנראה יותר. יצא לי להכיר אנשים שלא מסוגלים לחבר שלושה משפטים בלי לטעות אבל הגיעו רחוק מאוד בקריירה שלהם, הגשמה עצמית וירושה לילדים והכול. לפרקים נראה לי שעברית תקינה ועשירה היא רק קריטריון לבחירת חברים, בנות זוג ושותפים לשתייה.

לא שיש לי כוונה לוותר על הסנוביזם הלשוני שלי. אני קצת מבוגר ומקובע מדי, ובעיקר נהנה ממנו הרבה יותר מדי. אני רק רוצה לשמור עליו קטן כמו רחל בתך. שלא ירקום לי עור וגידים, יפסיק להתחבא בין הכלים ויהפוך למפלצת שתירה לי בצלחת.

"כמו שנמר לא יהפוך את עורו״, אמר העמית שלי לעבודה. הסתכלתי עליו, מנסה להחליט אם הוא צוחק עלי או לא. זו היתה שיחה די סטנדרטית עד לאותו רגע, ואז הגענו לדיון על פוליטיקאי כלשהו והסיכוי שלו להשתנות. ״אצל הנמר זה החברבורות״, אמרתי לו. ״אה כן, זה הזאב שלא משנה את עורו, נכון״?

לא נכון. הביטוי המקורי משתמש לא רק בחיות, אלא גם בבני אדם. אבל בסביבה הסטרילית שבה אני חי ביטוי כזה – גם אם מקורו בתנ״ך – לא עובר. אני עובד בסביבה המכילה והמקבלת ביותר בעולם. כנראה ללא תקדים בהיסטוריה. אין בה מקום לאזכורי מיעוטים, הערות על נטיות מיניות, שוביניזם וכו׳. זה חלק כל כך בסיסי בתרבות, זה מוטבע בחלקיקי האוויר הנקי שאני נושם בחלל העבודה הפתוח, עד שאני באמת לא בטוח אם האיש שדיברתי איתו ידע ובחר לא לומר את המילה המפורשת, או שהוא כבר הטמיע את הקודים והמילה ״כושי״ נמחקה מאוצר המילים שלו לבלי שוב.

דילוג קטן בזמן, כחמש עשרה שנים אחורה, לתקופת העבודה שלי ב״ידיעות אחרונות״, סביבת עבודה שונה לגמרי. הייתי אחראי על כפולת עמודים מסוימת בעיתון היומי, יחד עם עורכת נוספת. היינו עורכים ידיעות, ו״מורידים״אותן – זה היה הז׳רגון –  לדפוס. מכיוון שעבדנו יחד העלמה שעבדה איתי נהגה לשלוח לי במערכת המסרים הפנימית הודעות כמו ״הורדת את הידיעה של גד כמו ש(התייחסות לקרובת משפחה כלשהי ופעילות פיזית מז׳אנר מסוים שהיא מבצעת עם עובדים זרים)״? ואני הייתי עונה שכן, ושואל אם היא הורידה את הידיעה על משרד האוצר כמו שאחותה… וכו׳ וכו׳.

מכיוון שזה היה מנהג שהיא התחילה בו, ומכיוון שהוא שעשע אותה מאוד, אני מניח שהיא לא הוטרדה מהעניין. אם זה היה קורה במקום העבודה הנכחי שלי סביר ששנינו היינו מאבדים את פרנסתנו מהר מאוד. אין מקום להומור כזה יותר. וכאן מגיע השלב שבו אני אמור לקטר על מהפכת הפוליטיקלי קורקט, וכמה זה נורא, ואיך אי אפשר לומר יותר כלום, וסתם מחמאה לאישה יפה – או ביטוי מהתנ״ך – יכולים לגרום לך לנזק בלתי הפיך. איפה סביבת העבודה היצרית ועמוסת הליבידו והעניין של העיתון, מול המעבדה הסטרילית נטולת הרגש של עולם ההייטק.

אין לי תלונות, לא באמת. אני אוהב יותר את הסביבה הפתוחה עד פרוצה ההיא של פעם, כן. אבל זו לא חוכמה. לא מזמן הלכתי ברחוב הקטן שבו אני גר בשעת ערב, ונהניתי מאוד מהשקט והשלווה. בחורה שהלכה לפני הסתכלה אחורה, ועברה את הכביש. אני נהנתי מהפסטורליה, אבל היא מצאה את עצמה צועדת לבד ברחוב חשוך עם גבר זר. העורכת ההיא מאוד נהנתה מההומור הגס שהתפתח בינינו, אבל גם סיפרה לי על כתב התרבות הרגיש שהציע לה הצעות מגונות, והוא לא היה היחיד. כך שאני יכול להעדיף אישית את התקופה שבה היה מאוד כיף להיות גבר סטרייט לבן ואשכנזי, אבל גם להבין שללא מעט קבוצות אחרות התקופה ההיא היתה פחות נעימה.

ובשורה התחתונה הגישה שלי לנושא מתחילה ונגמרת במתבגרת. עם כל הכבוד לליברליזם וערכים, אני קודם כל חושב עליה. ואם אני צריך לבחור באיזו סביבת עבודה היא צריכה לשרוד, התשובה ברורה מאליה. אני רוצה שהיא תגיע לעבודה בלי לחשוב לרגע על איך היא לבושה, מה היא אומרת, ובכלל מה המגדר שלה. שאף אחד לא יקרא לה דעתנית, או היסטרית, ולא ירגיש נוח לחוות דעה על המחשוף שלה או להתקרב מדי אליה כשהיא רוקדת באירוע חברה.

היא צריכה להרגיש בטוחה לגמרי, בלי לפחד, בלי לחצות כביש מטאפורי לצד השני. אני ושכמותי יכולים להתלונן שמשעמם לנו בשיחות פרטיות בחדר סגור. זה מחיר שאני מוכן לשלם בחפץ לב, יחד עם הוויתור על הכושי של ירמיה. יש מספיק פתגמים וביטויים אחרים. נסתדר.

אפליקציית הנוסטלגיה החביבה עלי היא Timehop. אני ממליץ בחום למי שאוהב לחפור קצת בעבר ולהתרפק על זכרונות. לא בילוי בריא, אבל אני מחבב אותו. ביומיים האחרונים היא מקפיצה פוסטים שכתבתי בשנים הקודמות על יום ההולדת, וכמה מפתיע – אני חוזר על עצמי. מגיל 37 אני מגלה התנגדות לזמן שלא עוצר, מקטר לפני, מרוצה אחרי. אין סיבה לשנות את הריטואל השנה: גם הפעם התבאסתי קצת מהגיל, ושמחתי קצת לקראת היום הזה של תשומת לב ומתנות.

וזה היה יום מוצלח. בלי הפקות ענק או דברים מיוחדים – אחד ההיילייטים היה פשיטה על ארון המצעים וסידורם! ניצחון גדול במלחמה שלי בכאוס. היומיים האחרונים היו טובים אלי, ודוגמה למה שטוב בטקסים שבני האדם ממציאים לעצמם. יומיים שבהם הייתי נחמד קצת יותר לעצמי, וקיבלתי גושפנקא ליהנות ולקבל תשומת לב ואהבה מאחרים. וזה היה אחלה. והנה סיכום קצר של מה שהיה לי.

הדברים שקיבלתי:

פאי לימון מעולה. ונרות זיקוקים בצורת 44 ונרות רגילים לנשוף עליהם.

בלון הליום של ספיידרמן(!). וזר. ומגנט למקרר עם תמונה של האופנוע שתמיד רציתי וסביר שלא יהיה לי.

פטיפון! לא בדיוק קיבלתי, קניתי, אבל במחיר מציאה.

ביקור של הגדולים שהביא עימו את הברכה הכי מוצלחת שהמתבגרת כתבה לי עד כה. וזה רף גבוה. דמעות והכל.

עוגת שוקולד וריסס פיסס שתומר הכין עם אמא שלו. מצוינת.

מחזיק מפתחות של זה שאין לנקוב בשמו. ושני ספלי קפה שהמתבגרת ציירה עליהם בעצמה והזהירה לא לקרצף יותר מדי מבחוץ. על אחד מהם מצויר דרקון. הכי טוב דרקון.

טי-שירט מגניבה מניו יורק.

המון הודעות בשלל אמצעי תקשורת, כולל אי אילו הודעות פייסבוק משונות שהובילו לשני ביטולי חברות, וגם זה לטובה.

והודעה אחת עם רפרנס לסטאר וורס. רק אחת, אבל בכל זאת.

כמה חיבוקים מוצלחים במיוחד.

דברים שארגנתי לעצמי:

ספר ונעליים מתנה לי.

חצי אירוע, עם מספר מצומצם של חברים, כי מצד אחד יום הולדת וכו', ומצד שני למי יש כוח להפקה רצינית ולאחריות הכרוכה בה – ייהנו? יסתדרו אחד עם השני? לא ישתעממו? (עדכון: הסתדרו יפה בסך הכל).

בוקר איטי איתי. ובדיוק מה שמתחשק לי לאכול. או לעשות.

שקט פנימי.

בשנה הבאה, אני מקווה, יהיה בערך אותו דבר. אני לא מבקש יותר מזה.

יום ההולדת שלי חל בעוד שבוע בדיוק וזה לא נראה לי בכלל. אני לא אוהב את הגיל הזה. עד גיל 37 אהבתי ימי הולדת, על תשומת הלב והמתנות שהביאו עימם. בגיל 37 האפשרות שאהיה בן 40 הפכה מציאותית. מאז זה רק מידרדר.

גיל 40 היה המשוכה הגדולה כי הוא תמיד נתפס כלא באמת ריאלי, משהו שקורה לאחרים. אני? אני אחיה לנצח. אני לא אהיה בן 40 ומעלה, איך זה קשור אלי. אלא שעכשיו, כשכבר הגעתי אל המספר הזה שתמיד ידעתי  שהוא קיים אבל לא באמת האמנתי, כל השאר אפשרי גם כן. 50, ו-70,  ודיור מוגן, והופה מתחת לאדמה. לפני גיל 40 זקנה היתה משהו שקורה לאחרים. אחריו, היא העתיד הפרטי שלי.  זה לא מוצא חן בעיני.

המתבגרת ניסתה לתאר לי את התחושה שלה לגבי הקצב שבו הזמן זז כרגע בחיים שלה. היא הסבירה שהיא יושבת בשיעור, ובחוץ מתחלפים משטרים, מלחמת עולם רביעית באה והולכת, אבל בכיתה עברו רק 20 דקות. אני זוכר את התחושה הזו מהתיכון. הרגשתי ככה לא מזמן, ואין לי מושג איך עבר מאז כל כך הרבה זמן ומה אני עושה פה. המון דברים שפעם היו בלתי נתפשים, כאלה שידעתי שיקרו אבל לא האמנתי באמת, הפכו למציאות. הילדה שלי תכף מתגייסת לצבא. אני חושב על פנסיה ועל עתיד לוט בערפל. על הזקנה שלי, של אנשים שאני אוהב.

בעוד שבוע בדיוק אני בן 44 וזו עובדה שאני לא יכול להילחם בה. אם כבר יומולדת אז לפחות שייצא ממנו משהו. זה מה שהייתי רוצה לקבל:

1. אופנוע כזה

   

2. את עלומי האבודים
3. מכונת זמן עם כמות פלוטוניום בלתי מוגבלת לדלוריאן
4. פטיפון, כמו זה שהיה לי בחדר כשהייתי בבית הספר
5. הצעת עבודה ממרבל קומיקס. די.סי אפשרי, אבל פחות
6. הזמנה לצאת לשתות עם אוליביה מאן ו/או מוניקה בלוצ׳י

   

7. ירושה מפתיעה מקרוב משפחה מסתורי
8. דירת גג במרכז תל אביב. אפשר גם מרכז-דרום
9. מכתב מג׳ורג׳ מרטין ובו תיאור מפורט של הסוף של סאגת משחקי הכס (או אש וקרח אם להיות נאמן למקור) שנייה לפני שהאיש מת מהתקף לב בלי עותק גמור של הספר האחרון
10. אספקה קבועה של שיקוי פליקס פליציס

אפשר גם סתם ספר טוב, תמיד עובד.

בינתיים אצא בטח לשתות עם כמה חברים פה ושם לכבוד המאורע, ואז אדחיק. ואחכה לפעם הבאה, האחרונה שבה הגיל שלי לא יהיה קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40. קראתי איפשהו שהדיכאון הקיומי מגיע לשיאו בשנות ה-40. אחר כך אתה מקבל, מתרגל, ומתחיל להיות מאושר בחלקך. אולי זה קשור לפרופורציות והבנה. אולי לנכדים. לא יודע, ויש לי עוד זמן לגלות. לפחות יש מקום לאופטימיות זהירה. איכשהו אני בונה על זה שלקראת 50 הכול משתפר ומתחיל להיות כיף באמת. ולגבי 60? אני אחיה לנצח, איך 60 ומעלה קשור אלי?

כשדמויות ספרותיות וקולנועיות אהובות מתות: עד כמה זה דומה לאבל שלי על מוות בעולם האמיתי ולמה לפעמים זו חוויה טיפולית שעושה לי טוב. כולל דוגמאות, המלצות קריאה וצפייה וקצת ספוילרים

הפעם הראשונה שבה טלטל אותי מותה של דמות נטולת כל קיום ממשי היתה בבית הספר היסודי. קראתי את "שר הטבעות" באובססיביות – חזרתי מבית הספר והסתגרתי בחדר כדי לקרוא, סיימתי את שלושת הכרכים תוך ימים ספורים. אלא שאז הגעתי למותו של הקוסם גנדלף, או למה שחשבתי שהוא מותו: הייתי ילד, זה היה העידן שלפני מהפיכת המידע, ולא ידעתי שאם אין גופה סביר שהדמות תצוץ בהמשך עם הסבר משכנע לעובדה שהדופק שלה  פועם עדיין.

מבחינת בן ה-11 שהייתי, הדמות האהובה עלי בספר הלכה לבלי שוב. ואולי חשוב מזה, זו היתה הדמות היודעת כול, זו שתנחה ותדריך את הגיבור בעת הצורך. ועכשיו היא הותירה אותו לבד, להתמודד עם עולם מסוכן. קונספט לא פשוט עבור ילד. אם אני זוכר נכון, אמא שלי תהתה למה אני מסתובב פתאום בסלון עם האף מחוץ לדפי הספר. הייתי זקוק לזמן אבל.

נזכרתי בגנדלף השבוע כשסיימתי את הספר השישי בסדרת "הארי פוטר" עם מותו של – ספוילר! – אלבוס דמבלדור. במקרה הנוכחי היתה גופה, והאובדן נראה סופי. אבל הדמיון קיים בהחלט, ולא רק בגלל העובדה שדמבלדור הוא לחלוטין הגנדלף של הסדרה הזו. רולינג שואלת לא מעט מוטיבים ורעיונות משלל יצירות, ודמות הקוסם היודע-כול אינה המצאה שלה. דמבלדור היה מקסים. הופתעתי לגלות עד כמה קשה לי, גם כמבוגר, להיפרד מדמות אהובה. לא כל דמות זוכה למעמד כזה, צריך כותב מוכשר במיוחד כדי שיציר המקלדת שלו ילחץ לי על בלוטת הדמעות.

הפוך: דמות דמיונית מתאבלת על אדם אמיתי לגמרי

לאורך השנים מתו לי חברים לא מציאותיים רבים. בספרים, סרטים, סדרות. במקביל, בחיים עצמם, נפרדתי גם מאנשים בשר ודם שהלכו לעולמם. אני מוצא דמיון מסוים בין החוויות. יש דמויות שמותן מגיע בהפתעה. לפעמים זה מקומם. אני זוכר את עצמי כועס על הכותב בגלל מוות שנראה לי מיותר, מוות שכל מטרתו לזעזע אותי. בלי שום ערך מוסף. לפעמים המוות צפוי. אתה יכול לראות אותו מתקרב מקילומטרים, ודווקא במקרים כאלה האבל לא פעם גדול יותר. במקרה של דמבלדור אפשר היה לנחש שזה יקרה. אם הארי פוטר הוא אלגוריה על התבגרות, ברור שה-מבוגר האחראי בעולם שלו חייב ללכת כדי שטינאייג'ר הארי יוכל להפוך לאדם בזכות עצמו. ועדיין, הידיעה מראש לא הופכת את הפרידה לעצובה פחות. הציפייה ההולכת וגדלה ומתעצמת משנה צורה והופכת לצער עמוק ומורכב יותר.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא הפער בין המוות הפיקטיבי לאמיתי. יש משהו טיפולי בהתאבלות על דמות המורכבת ממילים ודמיון. אין בזה את הכאב האמיתי והחד וחסר המרפא שהרגשתי כשסבא שלי מת. אין את הצער הנוראי שאתה חש כשחבר או חברה קרובים חווים אובדן של הורים או בן זוג. אין את התסכול האינסופי על זה שלא אכיר אף פעם את אבי המת. זה אבל נשלט, מעובד, פוצע פחות. הוא מאפשר לי לקחת את החוויה האיומה הזו, על כל הפחדים מן המוות שלי עצמי ולרכך אותה. ההפתעה מהמוות, צער הפרידה, הידיעה שלא אפגוש שוב את המת – כל אלה נשטפים בנהר של מילים ודימויים ושיקולים אמנותיים. והספר או הסרט לוקחים את האימה הגדולה מכולן, מרככים אותה, אורזים יפה ומגישים לי.

והנה כמה מקרי מוות דמיוניים שגרמו לי לצער עמוק במיוחד:

• "אלה תולדות" – צפוי לגמרי, אבל המוות של אוזפה, הילד הכי מופלא שנכתב אי פעם, שבר אותי לגמרי.
• "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" – מייקל שייבון יוצר דמויות שבא לך להיות החבר הכי טוב שלהן, וזה הספר הכי טוב שלו ובין האהובים עלי בעולם בכלל. המוות כאן הוא לא של אחד הגיבורים דווקא. ג'ו קוואליר מגלה שכל משפחתו מתה כשהספינה עליה ניסו להימלט מאירופה במלחמת העולם השנייה טבעה. האבל והזעם שלו שברו לי את הלב והתחשק לי לחבק אותו.
• "יונה ונער" – אולי הספר הכי טוב של מאיר שליו. זה פחות המוות של "הנער" שבכותרת, ויותר ההתמודדות של המספר עם מוות של הורה שלא הכיר שגרמו לי להזדהות, מסיבות מובנות.
• "משחקי הכס" – מילא הסדרה, אבל מותו של נד סטארק בספר הראשון טלטל אותי לגמרי. הוא הדמות הראשונה שמופיעה בפרק הראשון שמסופר מזווית הראייה שלו ולגמרי נתפס כגיבור של הספר והאיש הכי מוצלח בעולם האפל והמושחת של מרטין. עד שהוא מאבד את הראש.

• "קיד וקאסידי" ו"חבורת הפראים" – שניים מהסרטים האהובים עלי, שניהם מערבונים, בשניהם הגיבורים בוחרים למעשה מוות אלים על פני כניעה, אנרכיסטים לנצח. ומתים כולם ומשאירים אותי כל פעם מחדש בתחושת החמצה.
• "מלחמת הכוכבים" – בסרט הראשון לוקאס הרג את אובי-וואן קנובי, הקוסם-זקן-יודע-כול של הסאגה הזו. בסרט האחרון עד כה, אברמס חיסל את האן סולו, אחת הדמויות המכוננות של הילדות שלי. ערלי לב.
• "פיירפליי/סרניטי" – הסדרה של ג'וס וודון לא שרדה יותר מעונה אחת, אבל מחאת המעריצים איפשרה לו לביים סרט המשך. וכנראה כדי להודות להם הוא הרג את ווש, אחד מחברי הצוות. ראיתי את הסרט בהקרנה מיוחדת והחוויה של אולם שלם שמזדעזע יחד היתה חזקה במיוחד.