"פסיפיק רים", האכזבה הכי מוצלחת של הקיץ
שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.
כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.
ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.
כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.
מימין לשמאל: צנונית וצנון
כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.
גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.
לא צנון
אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.
העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.
לילד, כן?
למה אסור להכניס נשים לחללית
את התשובה לשאלה מספק קפטן נורטון, מפקד ספינת חלל בספר מדע בדיוני של ארתור סי קלארק שסיימתי לא מזמן. שנייה לפני הנימוק, חשוב לציין שהספר, "מפגש עם ראמה", זכה בפרסי הוגו ונבולה ונחשב לקלאסיקת מדע בדיוני.
ועכשיו לתשובה: ציצים.
אי שם במאה ה-22 מפקד ספינת חלל שנשלחה למפגש הראשון אי פעם עם חייזרים (ולא, זה לא ספוילר), הוגה בהשפעה של כוח כבידה אפס על החזה הנשי, ועל מה שכל השפע הזה עושה לכושר הריכוז שלו. אחר כך יש עוד הרהור על היתרונות של סקס בלי המגבלות של כוח המשיכה, הפיזי לפחות, ולבסוף הקפטן חוזר לעשתונותיו ומצליח לנהל שיחת עבודה עם קצינת הרפואה שלו. כי איזה תפקיד פיקודי יכולה כבר אישה למלא.
את "מפגש עם ראמה" פרסם קלארק ב-1972. הספר מעיד על הידע המדעי הנרחב שלו, על היכולת שלו לספר סיפור מהודק ומותח, חוסר העניין שלו בדמויות עמוקות וגיבורים – ועל היכולת המוגבלת של בני האדם לחזות את העתיד. לקלארק מיוחס המשפט על התפקיד של סופר מדע בדיוני – לא לחזות את המצאת המכונית, אלא את פקק התנועה. זה משפט יפה, אבל הוא מחמיץ את חיזוי האופי והנורמות החברתיות של הנהגים.
קומנדר נורטון, מפקד הספינה אנדבר, נשוי בספר לשתי נשים – אחת על מאדים ואחת על כדור הארץ. זה הניסיון של קלארק להיות מתקדם קצת. אבל חוץ מזה לא נראה שבני האדם בספר מעניינים אותו במיוחד – הוא יותר בעניין של המדע, פחות בעניין של הבדיוני, לפחות במובן הזה.
כי קלארק, אסימוב, ניבן ואחרים חוזים עולמות זרים ומוזרים וטכנולוגיות מתקדמות, אבל מתקשים להתנתק מהנורמות של תקופתם. הם יכולים לדמיין מסע בחלל וחייזרים, על בסיס המדע המוכר, אבל מתקשים לחזות לפחות בחלק מהמקרים תמורות חברתיות. זה לא נכון לגבי מדע בדיוני באופן גורף. יש סופרים שמסוגלים לראות דברים באופן רדיקלי יחסית לתקופתם, בלי קשר לז'אנר. אבל הם מיעוט זניח.
באופן כללי, בני אדם מתקשים לחזות תמורות משמעותיות. אפשר לראות את זה בכיכר תחריר במצריים, או בסוריה, ואולי מתישהו גם פה, בכיכר רבין, או המדינה. לחלופין, אולי קלארק צדק. אולי לא משנה כמה נתקדם ונשתנה, תמיד יהיה איזה רמטכ"ל לשעבר שיראה מול העיניים, למרות הקדמה, רק ציצים.
"איש הפלדה": על סטארטרק, חיי המין של סופרמן, וגיקים
"היה מעפן, אבל נהניתי. טוב לא ממש נהניתי, אבל נהניתי"
אני חושב ששורת הביקורת הזו של תומר, בן כמעט עשר ועם לא מעט סרטי קיץ ברזומה, מתמצתת היטב את שלל הביקורות האיומות שספג סרט סופרמן החדש. בצדק, יש להודות בצער. מאוד רציתי לאהוב את הסרט. היו בו קטעים טובים, בעיקר בהתחלה, ואת דיאן ליין, שזה תמיד נעים. אבל בשורה התחתונה הוא, ובכן, די מעפן.
השאלה היא עד כמה זה משנה.
אחרי שיצאנו מסופרמן ניסינו להגיע, תומר ואני, לסיכום ביניים של סרטי הקיץ עד כה. סטארטרק מוביל בענק, לוקח בנוק אאוט את איירון מן 3. אחת הביקורות הדי מדויקות על הסרט פורסמה בוואלה, ונכתבה על ידי דורון פישלר. מה שמצא חן בעיני הוא האבחנה בין שני סרטים שקיימים על המסך בו-זמנית, ותלויים בעצם בצופים. התפיסה הזו יוצגה היטב בשורה שלנו באולם, בזמן הקרנת איש הפלדה. המנומשת ונגה ראו סרט אחד. תומר ואני ראינו סרט קצת אחר.
כשאני מגיע לראות סרט קומיקס, או לחלופין סרט מדע בדיוני עם היסטוריה ארוכה, או סרט שמבוסס על ספר/סדרה כלשיהם שמשמעותיים עבורי, הצפייה היא קצת אחרת. במקרה של קומיקס זה אולי קיצוני יותר בגלל רוחב היריעה. סופרמן קיים כבר שנים בשלל מדיומים, ועם שלל גירסאות בשינויים קלים לסיפור המקור שלו ובכלל. כך שהצפייה היא מפרספקטיבה שונה.
זה לא רק מה שאני רואה על המסך. זה גם לא רק מה שאני יודע על הדמות. חלק מחווית הצפייה כולל חוויות ילדות, וזכרונות ותגובות רגשיות ממה שקראתי או צפיתי בו לפני כן. בסופרמן הספציפי הזה רמזו ל-Birthright, מיני סדרה מצוינת שמציגה רעיונות דומים לגבי ה-S שעל החזה של איש הפלדה, ולסופרמן 2 עם טרנס סטמפ המעולה כזוד, אי שם בשנות ה-80. חשבתי גם על Earth one המעולה, שכולל שיחה על סקס שעורך ג'ונתן קנט לסופרמן הצעיר – שיחה שבה הוא מסביר לו, בשורה התחתונה, למה אין לו סיכוי להיכנס למיטה עם מישהי, אף פעם. ואם כבר סקס וסופרמן – מומלץ לקרוא את המאמר של לארי ניבן על הפוטנציאל הקטלני של סקס בין קלארק ולואיס ליין.
גם בסטארטרק נהניתי לא רק מהבלגאן הצבעוני על המסך. זו היתה גם חוויית הצפייה בערוץ 1 כילד (ימי שישי בצהריים, נדמה לי), גם החיפוש אחר ספרי מדע בדיוני בספרייה העירונית, וגם בגלל שהגירסה הקולנועית החדשה מזכירה יותר את מלחמת הכוכבים מאשר את חומר המקור. פחות מדע, יותר בדיוני. ואם מלחמת הכוכבים – אני יודע שסרטי הטרילוגיה השנייה היו תועבה כי ראיתי את שלושתם בקולנוע, אחד מהם יותר מפעם אחת. למה? כי זה מלחמת הכוכבים, זה למה.
השורה התחתונה: כשאני ותומר, הגיק המעולה שהצלחתי לגדל לי בבית, רואים סרט קיץ אנחנו רואים אותו קצת אחרת. עם מטען אחר, בעיניים אחרות. גם אם סופרמן החדש, כמו שנגה והמנומשת יעידו, הוא סרט רועש, חסר הומור, שסובל מהמחלות ההוליוודיות של עודף סצינות שיא וחוסר בעלילה ואיי.קיו – ובכן, היי, זה עדיין סופרמן. גם אם:
- הנרי קאוויל, הסופרמן החדש, צנון, ואיימי אדמס דודה.
- אין בסרט טיפת הומור.
- לורנס פישברן מבוזבז פה לחלוטין.
ומה הלאה? עכשיו, כמו שאמר תומר כשיצאנו, מחכים לוולברין.
האיש שידע הכל בגיל תשע
"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.
"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".
"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".
"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?
"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".
"עם מי כן יש לך"?
"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".
"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?
"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".
ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.
"מה עם משחקים חדשים"
"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".
בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.
כשאני הייתי בגילך..
זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.
חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.
לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.
תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.
ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.
הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.
בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!
רענן שקד נגד אומת ההייטק
הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם.
מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.
מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.
אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל.
הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי.
ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.
עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים.
אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.
ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.
מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.
כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.
"איירון מן 3": חסר קצת קונג פו
מאוד נהניתי מאיירון מן 3. מאוד. ראיתי אותו עם הילדים, מה שמשדרג את החוויה אוטומטית. ובאיימקס! מה שמייקר את החוויה אוטומטית. וגם נעים בעין.
אבל יום אחרי לא זכרתי כמעט כלום מהסרט. כלומר זכרתי פחות או יותר, אבל לא היה בו שום דבר – שורה, תמונה, סצינה, שנחרטו לי במוח. בעצם אולי קטע אחד – בלי ספוילרים, אבל יש שם מישהו עם קוקו נוסח שנות השמונים, והסצינה היא יותר מחווה מאשר מחשבה מקורית.
אני אוהב סרטי ז'אנר – סרטי אפקטים, גיבורי על, מדע בדיוני, כל מה שנכנס מתחת לשמשייה הזו. ובכל שנה אני מחכה לאלה שיעזו קצת לסטות מהנוסחה. והדרך הטובה ביותר לזהות את אלה היא מבחן הזיכרון. מה נשאר אחרי שהרעש, ההמולה והתלת מימד גוועו.
סרט פופ מוצלח באמת, קראתי איפשהו, נמדד בכמות הציטוטים שהותיר אחריו. אני מכיר אנשים ראויים למדי שלא ראו את "מלחמת הכוכבים" מעולם, אבל יודעים לצטט מתוך הסרט. כך נמדדת השפעה תרבותית. לפחות בתרבות השטחית שאני מחבב.
אני מדבר על משהו כזה. ניאו וההכרה המפתיעה, הפתאומית, המסעירה:
או אפילו כזה, ג'וס וודון סטייל:
או כמובן משהו מופלא וקאנוני כמו זה:
אבל איירון מן השלישי לא הכיל שום דבר מכל זה. הוא היה מקצועי ומגניב וכיפי ובלתי זכיר. ואחרי הסרט הראשון, ואחרי "קיס קיס בנג בנג" של שיין בלאק, ציפיתי ליותר. ומה שאולי מרגיז במיוחד הוא היומרה: יחסי הציבור של הסרט ניסו להדגיש כל הזמן כמה הסרט הזה שונה, אפל יותר, כנראה בהשראת המיליארדים שעשה באטמן של נולאן. זה רחוק מלהיות מדויק, והשימוש בדימויי בן-לאדן ורמיזות לטרור, דקה אחרי המרתון בבוסטון, לא עובר יפה, כמו שנכתב בדיוק מרושע בניו יורק טיימס.
סופרמן החדש ופסיפיק רים מעבר לפינה, ואולי אחד מהם יצליח לספק את הסחורה. אבל בינתיים דווקא מארבל, החברה שפחות או יותר אחראית לתחילת גל סרטי הקומיקס עם אקס-מן וספיידרמן, לא מצליחה לספק בשנים האחרונות יותר מסרטי פופקורן נחמדים. הם אולי בועטים לדי.סי בתחת בפרינט, ורוב הזמן בקולנוע, אבל אני עוד מחכה לסרט שלהם שיספק, למשל, רגע כמו מחיאות הכפיים המאולתרות של הית' לדג'ר, הג'וקר. הנה דמות קולנועית לפנתיאון.
על שמים פתוחים וכנפים מקוצצות
זה שם מעולה, שמים פתוחים. קצת כמו ביטוח מנהלים – מי לא רוצה שהשמים שלו יהיו פתוחים, כחולים, מלאי הבטחות? מי לא רוצה ביטוח מנהלים סקסי במקום פנסיה? מכבסות מילים עושות לנו נעים בגב.
כרגע מסתמן הסכם בין הממשלה לאל על, שאפילו נשמע חצי הוגן. השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה, עם ועד העובדים הבא שישברו לקול הצהלות שלכם. כן שלכם.
כולם שונאים את ועדי העובדים הגדולים. גם אני לא אוהב אותם. הם מושחתים, הם מעודדים נפוטיזם, הם חוסמים תחרות. הכל נכון. אבל יד על הלב, זו לא הסיבה היחידה שבגללה רוב האנשים מתעבים, נגיד, את עובדי חברת החשמל. רוב האנשים לא סובלים אותם כי הם מקנאים בהם. קצת. בגלל השכר, כן. אבל לא רק. זה בעיקר העניין השערורייתי הזה של ביטחון תעסוקתי. קביעות. כאלה מין.
כי מה פתאום שעובדים ייהנו מדברים כאלה? איזה מין דבר זה שקשה לפטר עובד? מה קורה כשצריך להתייעל? כולנו שכירים, אבל כולנו מנהלים פוטנציאליים, תלוש שכר של עובד, מנטליות של מעסיק. הפנמנו. אז כן, צריך להתייעל.
שזו כמובן עוד מילה מהמכבסה. התייעלות. תאורטית זה צעד נכון, להתייעל. יש תחרות? צריך להיות יעילים יותר, חדים יותר זריזים יותר. לקצץ איפה שצריך. הבעיה היחידה היא שמי שמבצע את הקיצוץ הם בני אדם. ולא סתם, אלא בני האדם שיושבים בראש הפירמידה. ולכן הם מקצצים איפה שאפשר, וקל, ואיפה שלא כואב להם. כך שהתייעלות מיתרגמת לרוב לפיטורים, בדרך כלל של עובדים בדרג בינוני ונמוך.
ופיטורים זו לא עוד סטטיסטיקה בעיתון. כן, חשוב שאפשר יהיה לטוס בזול לחו"ל, אבל חשוב גם שאנשים יוכלו לחיות. חשוב שעובדים לא יהיו רק משאב מתכלה שאפשר לעשות בו מה שרוצים, אלא בני אדם, עם זכויות, עם הגנה, עם תחושת ביטחון כלשהי. משהו שלא ממש קיים אצל רוב האנשים שאני מכיר.
אפשר לפטר אתכם מחר. אף אחד לא ידאג לכם, מעבר לדמי אבטלה (לא 100% מהמשכורת, ועם תקרה לסכום כן?). ולא תמיד יהיה לכם קל למצוא עבודה אחרת. כי אין לכם קביעות, הגנה, גב. האם זה אומר שהתשובה היא ועד עובדים מושחת ומסרס תחרות? לא. האם עדיף קפיטליזם פרוע? גם לא. אז מה כן?
אין לי תשובות. גם אני חלק מהמשחק, גם אצלי הכל בסדר, כרגע. אני רק יודע שוועד או לא, בסופו של דבר העובדים הם האנדרדוג. וכשניגשים להפרטה, ייעול, ושאר ססמאות תאצ'ריות, צריך לחשוב קודם כל עליהם. לפני הכרטיס הזול לפראג, או הג'ובים למקורבים שיזנקו על השלל המופרט.
וכן, זה יכול לקרות גם לכם.
פוסט פוסט-זיכרון: כמו רסיסים בגוף
אני יודע שיום הזיכרון עבר, וחלון ההזדמנויות לפוסט מדכדך תואם נסגר. א. אז מה, ב. זה דווקא קשור לנושא, הדחיינות הזו.
כל שנה אנחנו מגיעים לטקס בירושלים. תאורטית מדובר בטקס שנועד לציין – מבחינתנו – את מלחמת יום כיפור, משהו שקרה לפני 40 שנה. היסטוריה, אירוע סגור וחתום. מעשית, הכל דינמי, משתנה, מתפתח. כל שנתיים-שלוש צץ פתאום מישהו ומספר משהו שלא ידענו. משהו שישב אצלו בפנים, ועשה את הדרך לאט לאט החוצה לעולם.
השנה זה היה מישהו שהגיע לטקס בפעם ראשונה. הבת שלו כנראה אמרה לו שדי, שיילך כבר לשם. הוא היה חייל במוצב, ויצא לחופשה בגלל מבחן. הוא היה אמור לחזור ביום ראשון, אבל בשבת פרצה המלחמה. והוא ניצל. אולי ממוות, אולי משבי, אולי סתם מצלקות נפשיות לכל החיים. המחיר היה רגשות אשמה על המקריות הזו, רגשות אשמה שנשארו שם 40 שנה.
אחר כך ביקרנו קרוב משפחה קשיש, שבשנים האחרונות לא מסוגל להפסיק לדבר על מה שעבר עליו בשואה. האיש עלה לארץ, ניהל קריירה מוצלחת, גידל שני בנים – ילידי הארץ, מוצלחים – ולא הזכיר מעולם שום דבר שקשור לנאצים, עושי דברם או בכלל. עכשיו זה הנושא המרכזי, וזה מצמרר.
חברה טובה סיפרה לי פעם על אירוע מוזר שקרה לה. היא היתה במסיבה, בגינה של בית פרטי, כשלפתע עקץ אותה משהו. כלומר ככה היא חשבה – התסמינים היו צריבה לא נעימה בלחי, ונפיחות קלה. אחרי כמה ימים זה עבר, והיא שכחה מהעניין. שנה אחר כך צצה לה נפיחות על הלחי, ואחרי מספר ימים שלף משם הרופא כדור קטן של רובה אוויר. לגוף זה לקח שנה. לנפש זה לוקח יותר.
למה יאיר לפיד הוא נציג מעמד הביניים, עם או בלי גברת כהן
יש משהו מאוס לחלוטין בהילולת הטוויטר/פייסבוק סביב הדמות של יאיר לפיד. לא שאני לא מבין אותה. ההתבטאות על גברת כהן מחדרה פופוליסטית וחלקלקה. אז מה. הוא גם שחצן, עשיר, אשכנזי, מעצבן. אף אחד לא אוהב אנשים עשירים יותר, בעיקר אם הם שרים בגנקי עם טייקונים וסיגר. יאיר לפיד הוא ליהוק קלאסי לסרט תיכון אמריקאי – הבריון היהיר והיפה שמפסיד את הבחורה לאנטי גיבור של הסרט, אבל רק בסוף.
אז מה.
יאיר לפיד הוא נציג מעמד הביניים כי ככה הוא החליט, וכי אין לו מתחרה של ממש בסביבה, עובדתית. זו האג'נדה שעליה הוא רץ. היא זו שהביאה לו מנדטים בכמות נאה, והוא הפך אותם במשא ומתן מוצלח לתיקים שתואמים את המסרים שלו לבוחר – בריאות ורווחה, למשל. מגיע לו קרדיט על זה.
העובדה שהוא צפוני עשיר שנולד עם כפית כסף בפה לא משנה. אדם לא חייב להיות ממעמד מסוים כדי לייצג אותו. איזה אדם מאותה קבוצה חמקמקה שנקראת "מעמד הביניים" יכול לקום ולגייס כסף ותמיכה כדי לעשות את מה שלפיד עשה? האיש עזב משרה נוחה ומתגמלת, סטטוס מאותרג באימפריית תקשורת, ונכנס לשדה הקוצים הפוליטי. מגיע לו קרדיט גם על זה. אז כן, האיש, כמו שהבת שלי אומרת, טחון. ספק אם הוא זוכר מה זה מינוס, טלפונים מהבנק (מהפקידה בסניף, לא מיחסי הציבור) ושאר תפנוקים כאלה. כי כן, הוא לא באמת חלק מהאוכלוסייה שהוא אמור לייצג.
שזו כמובן שערורייה. כי הרי חשוב שנציג מגזר, כל מגזר, יהיו בשר מבשרו, כאלה שמבינים את חיי היום היום של הבוחרים שלהם. למשל שרי ש"ס, שבאו מהציבור שהם מתיימרים לייצג והמשיכו לדפוק אותו בשיטתיות. או דוד לוי, מר קיפוח, שרכב מבית שאן על גלי עלבון ומחאה חברתית כל הדרך אל משרד החוץ. חברי מפלגת הגמלאים הצטיידו במכשירי שמיעה אבל לא עשו כלום בשביל הקשישים, ואביגדור ליברמן אולי מבין ערבית, אבל חלש כנראה ברוסית. איפה הפתרונות שהבטיח למגזר שלו, איפה זוג אחד שיכול היה לוותר על נסיעה לקפריסין בזכות החבר איווט ומלחמתו ברבנות המסואבת.
לפיד לא צריך להוכיח שהוא לא מלייאן. זה לא משנה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להקשיב לאנשים הנכונים ולשנות קצת את המציאות. על זה צריך לשפוט אותו. לא על הסטטוסים הדביקים שלו בפייסבוק. הם ממילא לא מופנים אל לה פמיליה של שנוני הטוויטר. הם מכוונים מעל לראש שלהם.
לא הצבעתי ליש עתיד, וסביר שגם לא אצביע לה בבחירות הבאות. אני לא אוהב את לפיד. אני לא אוהב את ההתעלמות שלו מהעניין המציק הזה שנקרא פלשתינאים, מהעוני, ממיעוטים ואזרחים סוג ב'. אבל אני מעריך את האומץ שלו, את הנחישות, את הכוונות הטובות. ומקווה שמשהו מוצלח ייצא מכל זה. "גברת כהן מחדרה" היא מופת להתנשאות, בדיוק כמו מסעודה משדרות. ריקי כהן האמיתית ענתה לו יפה. אבל מנגד תמצאו את רוית הכט, שכבר כתבה בכישרון טיפוסי שזה לא באמת מה שחשוב. שמה שיקבע הוא השורה התחתונה – בסוף הקדנציה ובחשבון הבנק של כולנו.
והיגדת לבתך: קרול קינג, פינק פלויד ומורשת
"סופית, אני מכורה לקרול קינג".
כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).
ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.
ויש את העניין של המוסיקה.
זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.
כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.
אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.
השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".
עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.
יותר מדי סרטים 
טוקבקים אחרונים