יש משהו מייאש בסוטול-גייט, הפרשייה המזעזעת שחשפה את יאיר לפיד בקלונו.

אורי משגב כותב בבלוג שלו בהארץ, בחשיבות עצמית סטנדרטית, על העדויות המוכיחות כי לפיד, מתנגד ללגאליזציה של סמים קלים, שטען תמיד שמעולם לא עישן, לקח גם לקח לריאות. ואולי אפילו מכר כמה גרמים.

אני לא אוהב את לפיד, לפחות את התדמית המוכרת שלו מן התקשורת. לא הצבעתי לו. אבל הקטנוניות הזו פאתטית. כן, לפיד דיבר על פוליטיקה חדשה. אז מה. כל פוליטיקאי מדבר על כל מיני דברים חדשים – שחר של יום, כלכלה, פוליטיקה. הכל חדש.

כל פוליטיקאי שרוצה להגיע לעמדת כוח אמיתית מוכר תדמית. מגוחך לצפות ליותר דווקא מלפיד. רוצים מישהו שמדבר אמת? תצביעו למפלגה קטנה והגונה. זה מה שאני עשיתי, וזה עושה נעים במצפון. זה לא אומר שהפרגמטיות צריכה להתבטל כליל.

אז כן, לפיד אמר שלא עישן. מן הסתם – הפתעה! –  כדי להיבחר על ידי קהל שמרני. בדומה לקלינטון, שלא לקח לריאות, ולא קיים יחסי מין עם האישה ההיא. אז מה.

אני מסרב להתרגש מהדיבורים על פוליטיקה חדשה או נקייה. מה שיקבע בסופו של דבר הם המעשים של לפיד, החוקים שהוא יצליח להעביר, או לחסום. מילא אם הוא היה רץ על הטיקט של מלחמה בסמים. אז היה כל הרעש לגיטימי. אבל הוא לא.

לפיד כבר שיקר כשטען שהוא לא נכנס לפוליטיקה בזמן שעמל על הקמת מפלגה. אלא שמי שלא משקר לא מגיע לפוליטיקה כנראה, אלא אם קוראים לו דב חנין. אם מישהו רוצה להגיע למרכז, לעמדת השפעה, הוא צריך לעגל פינות פה ושם. זה לא נעים, אבל זה המשחק.

אני בעד לגליזציה של סמים, אבל אם אצטרך להכין רשימה של עשרת הדברים שהכי מטרידים אותי בארץ, מריחואנה לא תופיע ביניהם. לפיד נשאל אם עישן ג'וינט, ולפי ה"עדים" האנונימיים של משגב שיקר. אז מה? בשורה התחתונה, ולא משנה איזה תירוץ תדביקו לזה, מדובר ברכילות חסרת חשיבות, ולא מעבר.

א' הוא איש חביב ומוכשר בתחומו. א' לא מצביע בבחירות. באופן קבוע. אין לו למי, הוא לא מבין בזה, כולם נשמעים לו משכנעים. ומה זה בעצם משנה. מה שא' לא מבין, הוא שההחלטה הזו לא להחליט תחזור יום אחד ותבעט לו בתחת. או במילים אחרות: למה זה כל כך מייאש לשמוע אנשים שאין להם למי להצביע.

איך זה בעצם עובד

זה פשוט: קולות זה עניין יחסי. אחרי שכולם מצביעים, סופרים את הקולות ומחלקים ב-120 – מספר חברי הכנסת. אם 120 אנשים הצביעו, כל קול שווה כיסא אחד בכנסת. אם 1,200 הצביעו, צריך 10 קולות כדי לקבל את הג'וב במשכן. זה הכל. העניין הוא שלמפלגות קיצוניות, או כאלה שמייצגות מגזרים מסוימים – חרדים למשל – יש מספר קבוע פחות או יותר של מצביעים. יש להן את החיילים שלהן. כך שככל שמספר המצביעים הכללי קטן יותר, הן מקבלות יותר כוח, יותר חברי כנסת משלהן. כך שכשא' לא מצביע, הוא בעצם נותן עוד קול לאנשים שפועלים בניגוד לאינטרסים שלו.

מה יקרה אחר כך

א' ירצה מתישהו לקנות דירה. אולי מישהי תסכים לעשות איתו ילדים, שיגיעו למערכת החינוך. הוא יגלה שהדירה עולה המון, ושמערכת החינוך מכניסה גם יד לכיס, בלי להיות מוצלחת במיוחד. כי הכסף הלך למגזרים שיש להם כוח. תגידו חרדים עם קצבאות ודיור, תגידו ימין קיצוני והתנחלויות. אפשר לנסות ולומר שמאל קיצוני, אבל השקלים לא מגיעים לשם, איכשהו. שורה תחתונה: א' ועוד כל מיני אדישים אולי נמנעו מלבזבז את יום החופש בתור בקלפי, אבל אי ההצבעה שלהם משפיעה לא פחות.

התירוץ המעצבן הזה "אין למי להצביע"

כן, אין אף פוליטיקאי כוכב רוק נוסח ברק אובמה בבחירות האלה. אז מה. הרעיון הוא לא לבחור את המועמד הכי מגניב, אלא לבחור במפלגה שהכי מייצגת את העמדות שלך. ברירת המחדל. לא' איו ממש עמדות? שיגבש כמה. שישאל את עצמו מה דעתו על דת ומדינה, האם הוא בעד תחרות חופשית או מדינת רווחה במידה כזו או אחרת. לא מסובך. אפשר גם לקרוא קצת בעיתונים ובאתרי המפלגות, להשקיע חצי שעה-שעה בלהבין מי נגד מי. להתייעץ עם חברים שהוא סומך עליהם. ולהצביע.

מי מעדיף שלא תצביעו

יש מדינות – אוסטרליה, שוויץ, בלגיה, ואחרות – שבהן ההצבעה היא חובה. לא בארץ. אפשר לנחש בקלות מי מתנגד להטלת חובה כזו. בשורה התחתונה: לא מדובר במדע טילים. זו השקעה מינימלית בעלת חשיבות מקסימלית – לעתיד של א', ושל כולנו.

אין לינק – ידיעות אחרונות, בכל זאת – אז אצטט מהזיכרון. הקטע שהקפיץ לי פיוז סופית בברכת החג שפורסמה באחד ממוספי החג של ידיעות אחרונות היה הגדרת הנסיעה לגמר האן.בי.איי כרגע השיא של השנה שלו. מיד אחרי, בסוגריים הוא מוסיף: חוץ מהשחרור והחזרה הביתה.

למי ששכח: דקה לפני שהפך לפרשן הספורט של ידיעות והחבר הכי טוב של אריק הניג, התנהל ויכוח סוער על עסקת השחרור של שליט. 1,027 מחבלים שוחררו בעיסקה. חלק נכבד מהם עם דם על הידיים. חלק מהמשפחות השכולות היו נגד העיסקה, אחרות בעד. לכולן היא היתה מן הסתם כואבת וקשה.

אני לא מבין גדול במשפחות של חטופים, אבל מבין מצוין במשפחות שכולות. אני לא חושב שהתמונות של שליט מכדרר עם הניג עשו להן טוב. יכול להיות שמשפחת שליט הוציאה המון כסף, במהלך המאבק, וגם זה שיקול בהתנהלות של הבן. אבל הפיכת השבוי לשעבר למין סלב בהווה צורמת, לי לפחות. זה בסדר אם אתה פליט ריאליטי, זה בעייתי אם אתה שבוי ששוחרר במחיר כל כך כבד, שחלקו עוד ישולם בעתיד.

ותקנו אותי אם אני טועה – בין פרשנות ספורט לברכת ראש השנה, לא שמעתי התייחסות לנושא המסוים הזה.

וכן, הייתי מצפה ממשפחת שליט למודעות לעניין. למחשבות על מה עובר על המשפחות השכולות, לחשש ממה יקרה אם וכאשר משוחררי העיסקה יצליחו לבצע פיגוע. לקצת יותר כובד ראש, וקצת פחות פרשנויות כדורסל. תגידו שאי אפשר לשפוט אדם וכל זה – ואומר שאני לא קונה את זה.

במהלך המאבק על שחרור שליט הזדהיתי עם הוריו, אני חושב שכל הורה הזדהה ברמה כזו או אחרת. אבל מה שקורה עכשיו נראה לפעמים כמו ניצול ציני ומיותר. לא היה קורה כלום אם מלבד ראיון גדול למוסף כלשהו, גלעד שליט היה שומר על שקט תקשורתי. זה בטח היה מכבד יותר את מאות המשפחות שהאנשים שהרגו את ילדיהן מסתובבים עכשיו חופשיים.

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.

אחרי התלבטות החלטתי – באטמן השלישי, או "עלייתו של האביר האפל" הוא לא סרט רע כמו שהוא מעצבן. כלומר מדובר בכמעט שלוש שעות שעוברות מהר, בלי שתרגיש. רוב השחקנים מצוינים, התקציב ניכר לעין, הכוונה רצינית, והאיימקס – אם תתעלמו מהעובדה שאתם בקומפלקס מכוער להפליא באמצע חולות ראשון – סבבה.

ובכל זאת, יצאתי עצבני מהסרט, זקוק נואשות לאיזה גיק שאפשר יהיה לשתף אותו במה שעבר עלי. "יש פורומים לאנשים כמוך, לא?" שאל אחד הנספחים לסרט.

אז למה באטמן מעצבן, בשני חלקים – הראשון נטול ספוילרים, השני מפוצץ בהם. שניהם, אגב, הם לא ממש ביקורת קולנוע מנומקת, ויותר קיטור של חובב סרטים (וגיק) מתוסכל.

חלק ראשון – כריסטופר נולאן עירום

הבעיה שלי עם כל סרטי באטמן, בעיקר השלישי והחלש שבהם (השני היה בסופו של דבר אחלה), היא אותה בעיה שיש לי עם כל סרטי כריסטופר נולאן – אולי למעט ממנטו. מדובר לדעתי בבמאי שנהנה מהערכת יתר לא ברורה, כזו שעושה חשק להצביע ולומר שהמלך לא באמת לובש משהו.

הסרטים שלו יומרניים ורציניים להחריד, עד פאתטיות. כשהוא כבר מנסה לדחוף בדיחה או שתיים לתסריט זה נשמע מאולץ ובעיקר לא מצחיק. וגרוע מכל – הדיאלוגים. נסו להקשיב רגע, ולהתעלם מהעובדה שהמדקלם הוא מייקל קיין למשל: כמה פעמים דמות אומרת שורה שאין בה ממש היגיון, מעבר להרמה להנחתה לדמות שמולה? כמה פעמים הדמויות מדברות בססמאות, למרות שכל הזמן מוכרים לנו שמדובר בסרט רציני, לא סתם "סרט קומיקס"?

והאקשן. נולאן לא יודע לביים אקשן. כן, יש סצנות גדולות ומרשימות עם המון ניצבים והמון תקציב. אבל כשזה מגיע לסצנות פעולה, המסך הופך לברדק אחד גדול. אין תחושה של גאוגרפיה ברורה – מי נמצא איפה. אין כוראוגרפיה, אין כלום.

הנה ניסוי. נסו להיזכר בכמה מסרטי הפעולה הגדולים שראיתם. המטריקס אולי, או משהו מהשנה האחרונה – הנוקמים. זוכרים את סצינת הקרב של ניאו ואייג'נט סמית' ברכבת התחתית? עכשיו נסו להיזכר בסצנה דומה בסרט של נולאן. נאדה. אפילו הקרב האפי בין באטמן לביין נראה סתמי ונטול השראה.

מה שמביא אותנו לדמיון של נולאן. "התחלה" למשל. חלום בתוך חלום, איזה קונספט מדהים. אלא שמתברר שהחלומות של הגיבורים של נולאן נראים כמו סרט פעולה משנות השמונים, פלוס מוטיבים שנגנבו מבלייד ראנר, וזהו. ושוב: אחלה שחקנים, הכל מאוד מרשים וגדול, אבל בשורה התחתונה, אחרי שהרעש נדם, לא מדהים כמו שחשבתם.

בבאטמן החדש, יותר מקודמיו, יש עלילה לא ממש הגיונית, עיצוב ואקשן קצת סתמיים, דיאלוגים שלא עובדים ולא מתחברים להיגיון הפנימי של הדמויות והסרט, ויומרנות ונפיחות שיספיקו לשלוש מפלגות מרכז כושלות. בסרט הקודם היה לו את הית' לדג'ר. בנכחי יש את כריסטיאן בייל החיוור, ואת טום הרדי בגירסה מסורסת. לפחות אן הת'אווי וג'וזף גורדון לוויט מפצים, קצת.

ועוד נקודה: יפה שנולאן זיהה והכניס לסרט את מלחמת המעמדות והמחאה, באמת חצי נבואי. אבל באטמן מוצא את עצמו בצד של ה-1%, הרפובליקאים, הליכודניקים. המחאה החברתית היא בעצם אנרכיה וטרור, והידד לממסד.

חלק שני – עם ספוילרים!

איפה להתחיל:

• קטוומן, הדמות הכי מתוקה בסרט, שלא מקבלת עבר, נימוק, עומק, אופי. משהו.
• ג'ים גורדון, שכותב נאום וידוי, מתחרט, מסתובב איתו בכיס וגם רץ איתו לתוך הביוב (הוא המפכ"ל, לעזאזל, לאן הוא רץ?).
• רובין? באמת?
• מסיכה בתור גרסה מעודכנת של ויקודין? ביין לא יכול לקחת כדור כל כמה שעות עם כוס מים? למה לקחת את טום הרדי, שחקן כה מעולה, ולכסות לו את הפרצוף?
• ושוב הדמיון של נולאן: הכלא המזעזע, "גהינום עלי אדמות", נראה כמו כלא 4 רק בבור. וזהו. ועם אורי גבריאל, מאחורי הסורגים סטייל.
• ואגב, איך בדיוק ביין קפץ לשם מגות'הם כדי לאפסן את ברוס ויין, וצ'יק צ'אק חזר? זה לא במדינה אחרת או משהו?
• ובמה בדיוק התבטא המהפך נוסח רוקי שעבר ברוס ויין בכלא, בסיוע אורי גבריאל? הוא חוזר וחוטף מכות מביין, שוב, רק שהפעם יש לו את השכל ללכת על המסיכה? כמו שאמרה המנומשת בשלב הזה: לא הייתי עושה טובה לבאטמן.
• מתיו מודין – למה הוא היה צריך את זה? מה בדיוק התפקיד שלו? ולמה בסצינת המוות שלו, נולאן מצליח לפספס את הרגע, ורק מראה לנו אותו שוכב על הקרקע?

אבל הכי גרוע. באמת הכי גרוע. ביין, הארכי נבל הכל יכול לכל אורך הסרט, מחוסל בסופו של דבר על ידי קטוומן, בלי שום הוד והדר, כבדרך אגב. מי אמר אנטי קליימקס ולא קיבל סרט של כריסטופר נולאן.

ולסיכום, מהנוקמים נהניתי יותר.

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

אני לא מבין מה רוצים משאול מופז. כן, תרגיל ציני ומלא אופציות לשליפת ציטוטי עבר ומיקס של נוי אלוש. יופי. היו כבר מספיק פוליטיקאים שעשו דברים דומים. אז הם רק השתינו מהמקפצה, הוא גם הוסיף נפיחה. אז מה. הם פוליטיקאים. הם עובדים בפוליטיקה. תתמודדו.

בקיצור כל הצקצוקים הם לא העניין. מה גם שלו מופז היה עושה דבר דומה עם מפלגת שמאל בשלטון, סביר שהפיד שלי בפייסבוק וטוויטר לא היה רוגש כל כך.

מה שבאמת מעניין זה למה. מה חשבו מופז והיועצים שלו. איך בדיוק הצעד הזה מקדם אותו. מי באמת חושב שלהיות הביץ׳ של נתניהו ממצב את מופז כמתמודד ריאלי בשנה הבאה.

ואז הבנתי. מופז הוא גאון. הוא מעולם לא התכוון באמת לרוץ בראשות קדימה. כשהוא העיף את לבני מהקוקפיט, זה לא היה כדי להנחית את המטוס המקרטע בעצמו. היה לו ברור שההתרסקות בלתי נמנעת.

לא. זה היה כדי להשתלט על המצנח. למופז לא היה עניין בלהציל את הנוסעים. שהמטוס יתרסק ויבער. המסלול שלו היה ברור: קדימה הפכה לכלי שייקח את מופז אחורה, בחזרה לליכוד, לשריון תפקיד בכיר ומפנק בממשלת נתניהו הבאה. ריספקט.

אין לי באמת משהו מחכים לומר על הגיל הזה, חוץ מזה שהחיים שלי בנקודה הזו לא דומים בשום צורה למה שדמיינתי שיהיו בגיל 20. או 16, או 24. לטוב ולרע.

זה די אידיוטי לייחס תכונות מיוחדות למספרים עגולים. קצת כמו אלוהים, בני אדם ממציאים משהו שרירותי ואז מתחילים להאמין בו ולפחד ממנו. גם אני מרגיש קצת מוזר עם המספר הזה, ארבעים.

חזרתי היום הביתה, לילדים ולמנומשת, שחיכו עם כובעי ליצנים והמון אוכל ומשפחה, לחגיגת יום הולדת. בשלב הברכות הילדים הקריאו בתורות רשימה של ארבעים הדברים שאפשר להספיק אחרי גיל 40. אם תרצו, סוג של סאטירה מתוחכמת במפתיע על כל השטויות האלה של משבר גיל-מספר-כלשהו.

הנה היא:

דברים שאפשר לעשות אחרי גיל 40

1. להיות ג'דיי
2. לגרום לנירי לומר לך: אתה צודק.
3. לגדל שפם
4. לקנות אייפון S9
5. להמציא בדיחה חדשה
6. לזכות בתחרות תחפושות בעבודה
7. לקרוא את ספרי הארי פוטר
8. לסיים משחק של טליסמן
9. לעבור דרך ענן רדיואקטיבי ולקבל כוחות על
10. להופיע על אריזה של קורנפלקס
11. לסיים את ערימת הספרים ליד המיטה
12. לצאת לדרינק עם ברוס (ספרינגסטין)
13. ליצור אפליקציה יותר מצליחה מאנגרי בירדס ו-draw something
14. לעבוד בחברה שמייצרת משחקי מחשב
15. לזכות באופנוע בתחרות אכילת פאי לימון
16. לגדל שיער ארוך שיתבדר ברוח כשאתה נוהג במכונית הפתוחה שלך
17. לשחק את דארת' ויידר בסרט ההמשך הבא של מלחמת הכוכבים
18. להביא שלום עולמי
19. ללמוד הקלדה עיוורת
20. ללכת עם נירי למירוץ למיליון ולזכות
21. להיות קרני ליום אחד
22. להיות שחקן כדורגל יותר טוב ממסי
23. לסיים ויכוח עם נגה כשאתה אומר את המילה האחרונה
24. לנהל שיחה טלפונית עם אראלה ממפעל הפיס
25. להיות צייר מפורסם שיתלו את ציוריו בפאריז
26. להיות נהג מרוצים
27. לצנוח צניחה חופשית
28. לצאת לסיבוב מסביב לעולם בקרוואן עם כל הילדים
29. להיות מנטור בדה וויס
30. לטוס על שטיח מעופף
31. לקבל לימוזינה
32. ללמוד לשרוק
33. להיכנס לספר השיאים של גינס
34. לנפח את בלון המסטיק הגדול בעולם
35. לשכור נהג פרטי
36. לקנות ג'קוזי
37. להיות נשיא ארצות הברית
38. להיות זמר רוק מפורסם
39. ללמוד לדבר פורטוגזית או יידיש כדי שהילדים לא יבינו
40. ללמוד איך זה להיות בן 40