הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.

האביר האפל בן 75. די.סי אפילו הכינה לו לוגו מיוחד, כראוי למי שמביא הביתה את הבייקון, יחד עם סופרמן. בקולנוע, וגם במכירות חוברות מצוירות, באטמן הוא מותג מנצח.

כבר כתבו לא מעט על הסיבות לפופולריות של איש העטלף. העובדה שאין לו כוחות-על הופכת אותו לנגיש יותר. מה שמניע אותו הוא אובדן ילדות לא מפוענח, לא סגור. יש מעט אנשים שלא יכולים להזדהות עם זה, כמו גם עם הרצון האמורפי בנקמה. לא נקמה ממוקדת, אלא כעס על העולם, בור אפל בנשמה שאין לו תחתית.

לא מזיק גם שיש לו גדג'טים מגניבים, כסף בסדר גודל של טייקון ותלבושת מעולה. גם העובדה שכמה מיוצרי הקומיקס הכי טובים לקחו אותו למקומות קיצוניים למדי – מי אמר פרנק מילר ולא קרא את Year one או The dark knight returns – לא הזיקה. מומלץ אגב לעקוב אחרי הכרטיס הלא רשמי הזה של איש העטלף בטוויטר.

רעמים וברקים בליל חורף קר

אבל אחד ההסברים החביבים עלי לאהבה לבאטמן בפרט וגיבורי קומיקס בכלל נמצא ב"ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון. אחד הספרים האהובים עלי, אגב. גיבורי הספר הם צמד נערים יהודים בניו יורק שבתקופת מלחמת העולם השנייה, שיוצרים גיבור קומיקס בשם האסקפיסט. שייבון מכניס לעלילה דמויות ואירועים היסטוריים, כולל דיוני ועדה של הסנאט בנושא עבריינות נוער ב-1954, עם דגש מיוחד על קומיקס.

אחת הדוגמאות להשפעה השלילית של המדיום על הנוער שעלו בדיוני הוועדה היתה באטמן, גבר בודד שחי בטירה עם נער צעיר (רובין) שאותו לקח תחת חסותו. קל לראות מה הקפיץ את הממסד כאן: רמיזות הומו-ארוטיות, ניצול בני הנוער, ומה לא. התוצאה של כל הדיונים האלה היתה הקומיקס-קוד, משהו דומה למדיניות האצלנו-לא-תראו-פטמה של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות.

אבל לשייבון יש הסבר אחר. יוצרי הקומיקס והנערים שקראו אותם לא חשבו על סקס בין גברים. הם התבגרו ויצרו בעולם במלחמה, עולם שהאבות בו נעדרו מן הבית חודשים ושנים, ולא פעם לא שבו בכלל. באטמן, סופרמן ושאר לובשי הטייטס לא היו מושא לתשוקה ארוטית. הם היו תחליף אב. כשברוס ווין מאמץ את דיק גרייסון אחרי שהוריו נרצחו, הוא הופך למעין אב מאמץ לילד שחווה טראומה דומה לשלו.

אני מניח שיש משהו מזה במה שגורם לכל ילד, בכל תקופה, להוציא את דמי הכיס שלו על חוברות מצוירות. ולא משנה אם הוא אמריקאי או גדל במקרה ברעננה.

מזל טוב מר וויין, ועד 120 שנות נקמה. עדיין יושב עליך יפה, הטייטס.

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.

התשובה לשאלה בכותרת – למה בחר קוונטין טרנטינו בפלופ של דיסני כאחד מעשרת סרטי 2013 שלו – נראתה ברורה אחרי 20 הדקות הראשונות של הסרט. הנה הרפרורים למערבונים קלאסיים שאני ספרתי בפרק הזמן הזה: "חבורת הפראים", "היו זמנים במערב" ו"האיש שירה בליברטי ולאנס". וזו רק ההתחלה. בהמשך חיכו "הטוב, הרע והמכוער" ואלוהים יודע מה עוד. אני בטוח שהחמצתי לא מעט קלאסיקות.

אבל זה מעבר לציטוטים פנימיים ודאחקות הוליוודיות. מה שהופך את "הפרש הבודד" לכישלון מרתק היא העובדה שמדובר במעין מפלצת פרנקנשטיין, שחוברה לה יחדיו מחלקים של סרט קיץ הוליוודי, מערבון קלאסי, וסרט נקמהנוסח טרנטינו. כל זה, בגוף של סרט דיסני. אין מצב שהתרכובת הטראגית הזו יכולה באמת לעבוד.

מוצג א': האיש הרע. הנבל הראשי שמוצג בתחילת הסרט (וויליאם פיכטנר, שמישהו ייתן לו כבר תפקיד ראוי באמת) נוהג לאכול את לבבות אויביו/קרבנותיו. רצוי לחתוך, לשלוף ולתת ביס בעודם בחיים. קניבל בסרט של דיסני, מעניין.

מוצג ב': האיש הטוב. הוא מתחיל כפציפיסט שלא מוכן לגעת באקדח, ומאמין בחוק, כלומר בשיטה. הוא מסיים את הסרט עם אפס אמון במערכת, ונכונות מלאה לירות כדי להרוג. גם אם לצד השני כבר נגמרה התחמושת. נוקם חסר עקבות עם מנטליות של הארי המזוהם? לגמרי טרנטינו-סטייל. אבל כאמור, מדובר בסרט של דיסני – אל תצפו לספירת גופות גבוהה.

לפחות לא ברמת האיקסים על חגורת הפרש. אינדיאנים וחיילים דווקא מתים בסרט כמו זבובים, בסצינת טבח נטולת דם ומטרידה למדי דווקא בגלל זה – שוב, כי זה סרט של דיסני. בקיצור – מתחת למעטה ה"לכל המשפחה" מסתתר סרט נקמה אנרכיסטי-פשיסטי אלים להפליא. משהו שטרנטינו היה עושה איתו דברים משובחים.

הפרש הבודד הוא החמצה. הוא היה יכול להיות מערבון מעולה , והוא היה יכול להיות סרט קיץ מגניב לילדים. הוא מנסה להיות גם וגם, ולא ממש מצליח. ועם כל זה – הוא עדיין מוצלח מכמה תועבות קיץ שתומר ואני ראינו ביחד. כמו ג'ון קרטר, לא ברור למה דווקא הוא כשל. שווה לתת לו הזדמנות שנייה בבית.

שורה תחתונה – מאוד אהבתי את פסיפיק רים. והתאכזבתי, גם, אבל – וזה אבל משמעותי – זה סרט הקיץ הכי מרשים ויזואלית שראיתי מזה שנים. לא רק אפקטים. זה לא מייקל ביי כאן, הלו. הצילום, קטעי הפעולה, הכל.

כלומר חוץ מהעלילה והשחקנים הראשיים.

ועוד שורה תחתונה: אם היו עושים מעשה פרנקנשטיין בוולברין ופסיפיק רים ויוצרים מהם סרט אחד – דמויות מכאן ואפקטים משם – היינו מקבלים סרט קיץ מושלם.

כשהאורות נדלקו באולם נאנח בן ה(כמעט) עשר ואמר: "ראיתי טובים מזה". בדרך החוצה ניסיתי להבין את הלך הרוח הקשיש-נרגן שלו, ואז המתבגרת שאלה איך קראו לגיבור הראשי. לקח לי כמה שניות להיזכר, וזה מצחיק, כי באחת הסצינות מישהו קורא לו בשם אחר, והוא מתקן אותו במבט נרגן. כי מאוד חשוב לו, השם שלו, ל… נו, ההוא.

מימין לשמאל: צנונית וצנון

כי ה-גיבור של הסרט, בעצם שתי הדמויות הראשיות בו, לא משאירות חותם. לא אכפת לך מה קורה להן. אין להן אופי, הן לא עושות שום דבר יוצא דופן או מפתיע. הן לא מצחיקות, אף אחד מהם לא מקבל שורה או מחווה שיישארו בזיכרון. כבר כתבתי על המבחן הזה של סרטי קיץ באשר הם. ראיתי עם תומר את "המטריקס", והילד זוכר את העניין הזה עם האין כפית, ו"אני יודע קונג פו". לגיבורים של פסיפיק רים אין בארסנל המילולי שום דבר שדומה לזה.

גרוע מזה, הדמויות המשניות בסרט דווקא כן זוכות קצת שורות עסיסיות. אידריס אלבה מקבל נאום קטן ומגניב, ואולי הרפליקה הזכירה היחידה מהסרט. רון פרלמן מלך, תמיד. ויש צמד מדענים חצי משעשע. וכל זה משמש כתפאורה צבעונית שרק מדגישה את החדגוניות המוחלטת של הצמד הראשי. חיוורים כמו גלידה וניל.

לא צנון

אבל מה שכן עובד בסרט הן העיקר שלו – מפלצות ומכונות ענק. הקרבות מרהיבים, אין דרך אחרת לתאר את זה, ובעולם של עשרות סרטי אפקטים מהוקצעים, פסיפיק רים עדיין מצליח להיות רמה אחת מעל כולם. אין דרך לעצור את הילד הפנימי שלך מלנוע על המושב בהתלהבות מול מה שנראה כמו הגשמת החזון של במאי מקצוען עם מנטאליות של גיק בן 12.

העלילה בנאלית והטוויסט בסוף זניח לגמרי. זה לא משנה. אבל אם רק היה לסרט הזה משהו נוסף, מין האן סולו במרכז במקום צנון בלונדיני עם ריבועים בבטן, הוא היה יכול להפוך לקלאסיקה. לא נותר אלא לחכות ל"פסיפיק רים 2" ולהשיג בובה של ג'יפסי דיינג'ר.

לילד, כן?

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

הייתי מצרף לינק לטור של רענן שקד ב"שבעה ימים", אבל אין כזה. בהתאם למדיניות העיתון בו הוא עובד, ולגישה שלו עצמו, לא תגיעו לטור הזה סתם ככה, חינם. אז אם לתמצת: שקד מקטר על כך שהאינטרנט הוא עץ שיונק ומייבש את כל שאר היער שסביבו (דימוי יפה), הופך את הכל לחינמי, ומייתר את המקצוע שלו ושל כולכם. 

מה נשאר? רק לעבוד בהייטק, מספר דו ספרתי של שעות ביום, ולא לראות את הילדים לעולם. האישה תטפל בהם. עבדות מודרנית, תוגה, סוף.

מה שמעצבן בכל זה, ובכלל בגישה של שקד לאינטרנט (זה לא הקיטור האנטי דיגיטלי הראשון שלו), הוא שאין לה באמת בסיס עובדתי. מילא אם שקד היה מדבר על העיתונות בלבד. גם אז אפשר היה להזכיר לו שקבוצת התקשורת שבה הוא עובד מתנסה בתקופה הזו ממש במכירת תוכן מקוון עם אפליקציות לכלכליסט, ידיעות אחרונות ובלייזר, למשל. אבל שקד מדבר על כו-לם.

אם שקד היה משתמש בגוגל – למרות שמדובר בטור דעה, ותאורטית אין סיבה לטירחה שבעבודה ממשית – הוא היה מגלה כמה עובדות מעניינות שרלוונטיות לטיעונים שלו. נתחיל בטענת החינם, שכבר מזמן רחוקה מלהיות נכונה. אייטונס של אפל רשמה הכנסות שיא של 2.4 מיליארד דולר ברבעון הראשון של 2013, ממכירות ספרים, מוזיקה, סרטים ואפליקציות. ב-2012 הכניסה החנות של אפל 4.3 מיליארד דולר ממוזיקה בלבד. 60% מהכנסות תעשיית המוזיקה באותה שנה הגיע מאפל. הנתון הזה במגמת עלייה, ולא מעט מחקרים מראים שהורדות פיראטיות לא פוגעות בהורדות החוקיות כלל. 

הלאה. שקד מזכיר את גוגל ופייסבוק. הוא לא מזכיר את אמזון, שמוכרת באינטרנט מוצרים של ממש, כולל הדבר ההוא, ספרים. גם בפורמט דיגיטלי – פורמט שגם ידיעות אחרונות מקדם בארץ, בתשלום. אמזון מאפשרת לחנויות קטנות להשתמש בפלטפורמה שלה, ובאופן דומה אתרים כמו Etsy ו-eBay מאפשרים לאנשים פרטיים וחנויות קטנות להגיע לקהלים גדולים בלי להשקיע בפלטפורמה כלשהי. 

ועוד לא הזכרנו את עוזי וייל וגיוס הכסף לספר שלו דרך האינטרנט, ועוד שלל מיזמים וחידושים שמאפשרים לאנשים למכור את פרי עמלם וכשרונם ברשת, תמורת כסף.

עכשיו לעניין עבדות ההייטק – שקד שולף שם ראיון עם יזם שמספר איך הפקיר את אשתו עם הילדים ונעלם בערבות הרצליה פיתוח במרדף אחר האקזיט. זה מדגם סטטיסטי מרשים, יזם אחד. מה לעשות שהייטק זה לא רק סטארט-אפים. יש גם לא מעט חברות עם שעות עבודה מסודרות, ואנשים (כולל נשים! אפילו אמהות!) שמצליחים לשלב בין קריירה למשפחה ואפילו תחביב או שניים. 

אגב, היכרתי עורך חדשות בכיר שנשבע לא לחזור לתפקיד אחרי שגילה שהוא גוזל ממנו כל שעה פנויה עם ילדיו. בעיתונות. המודפסת. האיזון בין קריירה למשפחה הוא שאלה של אופי והחלטה אישית.

ולבסוף – הרומנטיקה. מה עם הספר או הדיסק ששינה את חייכם. איך בדיוק האינטרנט יספק תחליף לזה? די בקלות האמת. הבת שלי חושבת ש-Wish you were here הוא השיר הכי טוב בעולם, אחרי ששמעה את האלבום דרך תיקיית הדרופבוקס שבה אנחנו חולקים מוזיקה. ואת הספר הנפלא שאני קורא עכשיו הורדתי מהרשת, היישר לקינדל שלי. בלתי נתפס.

מה שמרגיז בנרגנות האנכרוניסטית הזו, היא שהיא פשוט מיותרת. האינטרנט הוא פלטפורמה, אמצעי, שצריך להסתגל אליו. העידן הדיגיטלי עדיין בראשיתו, עדיין מתעצב. קביעות גורפות כמו של שקד לא שונות בהרבה מאלה של קשישים נרגנים בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת שראו בזיגי סטארדסט, ששקד מתרפק עליו בטור, תועבה שאינה קשורה למוזיקה איכותית בשום צורה.

כמו שכתב פעם מאיר שליו, קולגה של שקד, על מתנגדי הספרים הדיגיטליים: הריח של ספר מודפס הוא ריח של נייר ודבק. וגם כשעברו מכתב יתדות לפפירוסים, היו בטח טיפוסים שטענו שאין כמו משקל לוח האבן ותחושת האותיות המסותתות בו, ולעזאזל, הנה הולכת השכונה. כנראה שזה לא האינטרנט – זו הקדמה, שתמיד מצליחה להפחיד ולעצבן את מי שלא מנסה להסתגל אליה.

מאוד נהניתי מאיירון מן 3. מאוד. ראיתי אותו עם הילדים, מה שמשדרג את החוויה אוטומטית. ובאיימקס! מה שמייקר את החוויה אוטומטית. וגם נעים בעין.

אבל יום אחרי לא זכרתי כמעט כלום מהסרט. כלומר זכרתי פחות או יותר, אבל לא היה בו שום דבר – שורה, תמונה, סצינה, שנחרטו לי במוח. בעצם אולי קטע אחד – בלי ספוילרים, אבל יש שם מישהו עם קוקו נוסח שנות השמונים, והסצינה היא יותר מחווה מאשר מחשבה מקורית.

אני אוהב סרטי ז'אנר – סרטי אפקטים, גיבורי על, מדע בדיוני, כל מה שנכנס מתחת לשמשייה הזו. ובכל שנה אני מחכה לאלה שיעזו קצת לסטות מהנוסחה. והדרך הטובה ביותר לזהות את אלה היא מבחן הזיכרון. מה נשאר אחרי שהרעש, ההמולה והתלת מימד גוועו.

סרט פופ מוצלח באמת, קראתי איפשהו, נמדד בכמות הציטוטים שהותיר אחריו. אני מכיר אנשים ראויים למדי שלא ראו את "מלחמת הכוכבים" מעולם, אבל יודעים לצטט מתוך הסרט. כך נמדדת השפעה תרבותית. לפחות בתרבות השטחית שאני מחבב.

אני מדבר על משהו כזה. ניאו וההכרה המפתיעה, הפתאומית, המסעירה:

או אפילו כזה, ג'וס וודון סטייל:

או כמובן משהו מופלא וקאנוני כמו זה:

אבל איירון מן השלישי לא הכיל שום דבר מכל זה. הוא היה מקצועי ומגניב וכיפי ובלתי זכיר. ואחרי הסרט הראשון, ואחרי "קיס קיס בנג בנג" של שיין בלאק, ציפיתי ליותר. ומה שאולי מרגיז במיוחד הוא היומרה: יחסי הציבור של הסרט ניסו להדגיש כל הזמן כמה הסרט הזה שונה, אפל יותר, כנראה בהשראת המיליארדים שעשה באטמן של נולאן. זה רחוק מלהיות מדויק, והשימוש בדימויי בן-לאדן ורמיזות לטרור, דקה אחרי המרתון בבוסטון, לא עובר יפה, כמו שנכתב בדיוק מרושע בניו יורק טיימס.

סופרמן החדש ופסיפיק רים מעבר לפינה, ואולי אחד מהם יצליח לספק את הסחורה. אבל בינתיים דווקא מארבל, החברה שפחות או יותר אחראית לתחילת גל סרטי הקומיקס עם אקס-מן וספיידרמן, לא מצליחה לספק בשנים האחרונות יותר מסרטי פופקורן נחמדים. הם אולי בועטים לדי.סי בתחת בפרינט, ורוב הזמן בקולנוע, אבל אני עוד מחכה לסרט שלהם שיספק, למשל, רגע כמו מחיאות הכפיים המאולתרות של הית' לדג'ר, הג'וקר. הנה דמות קולנועית לפנתיאון.

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

אין צדק: במקום להמתין בהנאה לסרט של גיירמו דל טורו, אני מחכה בחשש לטרילוגיה המנופחת של פיטר ג'קסון. במקום סרט או שניים, יהיו שלושה – וכל זה מספר הילדות האולטימטיבי שלי, שמחזיק 300 עמודים וקצת ביום טוב. שלא לדבר על ההקרנות ב-48 פריימים לשנייה, שעושות לאנשים בחילה. במקום ציפייה דרוכה אני מוצא את עצמי מתכונן לאכזבה מתונה.

את ההוביט קראתי ביסודי, בזכות כתבה בעיתון. התירוץ היה הקרנה של עיבוד אנימציה של רלף בקשי לשר הטבעות. זה היה קצת אחרי או במקביל לגילוי סדרת נרניה בספריה העירונית של כפר סבא, והחשיפה לספרות פנטזיה ומדע בדיוני בכלל.

שנים אחרי הקראתי חלק מספרי הילדות שלי לנגה. נרניה התגלתה כטריטוריה נוצרית יותר ומעניינת פחות ממה שזכרתי. ההוביט דווקא הפתיע לטובה, והתגלה כעמוק וטוב יותר. לא עניין של מה בכך.

על איך נולד ההוביט וכל הג'אז הזה תוכלו לקרוא כאן למשל, בעוד טור מוצלח של נועה מנהיים. העניין שלי בסרט ובספר הוא קצת יותר אישי.

הגדולה של הספר היא בדמות הראשית שלו. בילבו באגינס מתחיל את הספר כבורגני אנגלי חובב שלווה, ומסיים אותו כהרפתקן אמיץ, מנוסה ובעיקר די בהלם מעצמו. בתחילת הספר, כשהוא מביע התנגדות להצטרף למסע אל ההר הבודד, מתעורר בו משהו. הוביטים אולי לא אוהבים הרפתקאות, אבל בילבו הוא נצר למשפחת טוק, הידועה לשמצה בחיבתה לפעילויות חסרות אחריות כמו רכיבה על סוסים או שיט בנהר. חובבי אקסטרים, בקיצור. ומשהו מהצד הזה מרים ראש, וגורם לו לצאת את ביתו אל עבר הלא נודע, בלי לקחת מטפחת כיס, אפילו.

כשקראתי את כל זה בכיתה ד' או ה', תהיתי אם זה נכון גם לגבי. אולי גם בי יש משהו מהאב שלא היכרתי, תכונות ויכולות שאני לא מודע להן. אולי לכולם יש פוטנציאל להפתיע את עצמם. אולי המסלול לא כתוב וידוע מראש.

ההוביט עבורי הוא לא רק ספר, הוא חוויה מעצבת. קראתי אותו אינספור פעמים, בתרגום הטייסים ובתרגום הרגיל ובאנגלית. הקראתי אותו לנגה ולתומר, שקראו אותו בתורם. נותר רק לקוות שפיטר ג'קסון והאולפנים יתייחסו למר באגינס כראו.