אחרי התלבטות החלטתי – באטמן השלישי, או "עלייתו של האביר האפל" הוא לא סרט רע כמו שהוא מעצבן. כלומר מדובר בכמעט שלוש שעות שעוברות מהר, בלי שתרגיש. רוב השחקנים מצוינים, התקציב ניכר לעין, הכוונה רצינית, והאיימקס – אם תתעלמו מהעובדה שאתם בקומפלקס מכוער להפליא באמצע חולות ראשון – סבבה.

ובכל זאת, יצאתי עצבני מהסרט, זקוק נואשות לאיזה גיק שאפשר יהיה לשתף אותו במה שעבר עלי. "יש פורומים לאנשים כמוך, לא?" שאל אחד הנספחים לסרט.

אז למה באטמן מעצבן, בשני חלקים – הראשון נטול ספוילרים, השני מפוצץ בהם. שניהם, אגב, הם לא ממש ביקורת קולנוע מנומקת, ויותר קיטור של חובב סרטים (וגיק) מתוסכל.

חלק ראשון – כריסטופר נולאן עירום

הבעיה שלי עם כל סרטי באטמן, בעיקר השלישי והחלש שבהם (השני היה בסופו של דבר אחלה), היא אותה בעיה שיש לי עם כל סרטי כריסטופר נולאן – אולי למעט ממנטו. מדובר לדעתי בבמאי שנהנה מהערכת יתר לא ברורה, כזו שעושה חשק להצביע ולומר שהמלך לא באמת לובש משהו.

הסרטים שלו יומרניים ורציניים להחריד, עד פאתטיות. כשהוא כבר מנסה לדחוף בדיחה או שתיים לתסריט זה נשמע מאולץ ובעיקר לא מצחיק. וגרוע מכל – הדיאלוגים. נסו להקשיב רגע, ולהתעלם מהעובדה שהמדקלם הוא מייקל קיין למשל: כמה פעמים דמות אומרת שורה שאין בה ממש היגיון, מעבר להרמה להנחתה לדמות שמולה? כמה פעמים הדמויות מדברות בססמאות, למרות שכל הזמן מוכרים לנו שמדובר בסרט רציני, לא סתם "סרט קומיקס"?

והאקשן. נולאן לא יודע לביים אקשן. כן, יש סצנות גדולות ומרשימות עם המון ניצבים והמון תקציב. אבל כשזה מגיע לסצנות פעולה, המסך הופך לברדק אחד גדול. אין תחושה של גאוגרפיה ברורה – מי נמצא איפה. אין כוראוגרפיה, אין כלום.

הנה ניסוי. נסו להיזכר בכמה מסרטי הפעולה הגדולים שראיתם. המטריקס אולי, או משהו מהשנה האחרונה – הנוקמים. זוכרים את סצינת הקרב של ניאו ואייג'נט סמית' ברכבת התחתית? עכשיו נסו להיזכר בסצנה דומה בסרט של נולאן. נאדה. אפילו הקרב האפי בין באטמן לביין נראה סתמי ונטול השראה.

מה שמביא אותנו לדמיון של נולאן. "התחלה" למשל. חלום בתוך חלום, איזה קונספט מדהים. אלא שמתברר שהחלומות של הגיבורים של נולאן נראים כמו סרט פעולה משנות השמונים, פלוס מוטיבים שנגנבו מבלייד ראנר, וזהו. ושוב: אחלה שחקנים, הכל מאוד מרשים וגדול, אבל בשורה התחתונה, אחרי שהרעש נדם, לא מדהים כמו שחשבתם.

בבאטמן החדש, יותר מקודמיו, יש עלילה לא ממש הגיונית, עיצוב ואקשן קצת סתמיים, דיאלוגים שלא עובדים ולא מתחברים להיגיון הפנימי של הדמויות והסרט, ויומרנות ונפיחות שיספיקו לשלוש מפלגות מרכז כושלות. בסרט הקודם היה לו את הית' לדג'ר. בנכחי יש את כריסטיאן בייל החיוור, ואת טום הרדי בגירסה מסורסת. לפחות אן הת'אווי וג'וזף גורדון לוויט מפצים, קצת.

ועוד נקודה: יפה שנולאן זיהה והכניס לסרט את מלחמת המעמדות והמחאה, באמת חצי נבואי. אבל באטמן מוצא את עצמו בצד של ה-1%, הרפובליקאים, הליכודניקים. המחאה החברתית היא בעצם אנרכיה וטרור, והידד לממסד.

חלק שני – עם ספוילרים!

איפה להתחיל:

• קטוומן, הדמות הכי מתוקה בסרט, שלא מקבלת עבר, נימוק, עומק, אופי. משהו.
• ג'ים גורדון, שכותב נאום וידוי, מתחרט, מסתובב איתו בכיס וגם רץ איתו לתוך הביוב (הוא המפכ"ל, לעזאזל, לאן הוא רץ?).
• רובין? באמת?
• מסיכה בתור גרסה מעודכנת של ויקודין? ביין לא יכול לקחת כדור כל כמה שעות עם כוס מים? למה לקחת את טום הרדי, שחקן כה מעולה, ולכסות לו את הפרצוף?
• ושוב הדמיון של נולאן: הכלא המזעזע, "גהינום עלי אדמות", נראה כמו כלא 4 רק בבור. וזהו. ועם אורי גבריאל, מאחורי הסורגים סטייל.
• ואגב, איך בדיוק ביין קפץ לשם מגות'הם כדי לאפסן את ברוס ויין, וצ'יק צ'אק חזר? זה לא במדינה אחרת או משהו?
• ובמה בדיוק התבטא המהפך נוסח רוקי שעבר ברוס ויין בכלא, בסיוע אורי גבריאל? הוא חוזר וחוטף מכות מביין, שוב, רק שהפעם יש לו את השכל ללכת על המסיכה? כמו שאמרה המנומשת בשלב הזה: לא הייתי עושה טובה לבאטמן.
• מתיו מודין – למה הוא היה צריך את זה? מה בדיוק התפקיד שלו? ולמה בסצינת המוות שלו, נולאן מצליח לפספס את הרגע, ורק מראה לנו אותו שוכב על הקרקע?

אבל הכי גרוע. באמת הכי גרוע. ביין, הארכי נבל הכל יכול לכל אורך הסרט, מחוסל בסופו של דבר על ידי קטוומן, בלי שום הוד והדר, כבדרך אגב. מי אמר אנטי קליימקס ולא קיבל סרט של כריסטופר נולאן.

ולסיכום, מהנוקמים נהניתי יותר.

(התרגום לעברית הוא "שטח פראי", אגב)

את The Grey ראיתי עם ציפיות ברורות – עוד סרט פעולה עם ליאם ניסן, שעושה מהם קריירה בשנים האחרונות. מה שקיבלתי בפועל היה אחר לגמרי. אולי זה בגלל ענייני אקטואליה, אבל הנה השורה התחתונה של הסרט הזה מבחינתי: אין אלוהים. במקום סרט אקשן קיבלתי משל קיומי קר ואכזר. שזה אחלה.

אזהרת ספוילר מינורית – תמשיכו לקרוא אלא אם אתם נודניקים טהרנים

העלילה בקיצור: ליאם ניסן עובד במתקן קידוח באיזור מושלג ושכוח אל במיוחד. התפקיד שלו – לצוד זאבים שמאיימים על שאר העובדים במקום. כבר בהתחלה ברור שהאיש דכאוני עד אובדני. למה בדיוק תבינו רק בסוף. 5 דקות אחרי ההתחלה הוא במטוס עם עוד עובדים, בדרך לחופשה. אלא שהמטוס מתרסק וניסן יחד עם חופן ניצולים מוצא את עצמו תקוע באמצע שום מקום.

ואז מגיעים הזאבים. זו מהות הסרט, ואת זה אמור לדעת כל מי שיראה אותו, כך שספוילר גדול אין פה. ניסן והחבריה מוצאים את עצמם בטריטוריה של זאבים קטלניים במיוחד. וכאן, במקום שבו זה אמור להיות צפוי ובנאלי, זה נהיה מעניין.

קודם כל הדמויות – בניגוד לנהוג, לדמויות בסרט יש קצת עומק, קצת אופי. מה שהופך את העובדה שרובם הופכים לארוחת זאבים למדכדכת. אבל מה שעוד יש כאן זה לא מעט דיונים על גורל, ועל אלוהים. הניצולים מחפשים סיבה. למה דווקא הם שרדו. כי אם יש כאן יד מכוונת, אולי היא תציל אותם ממלתעות הטורפים, ולא רק מהתרסקות המטוס, לא?

לא. הניצולים מדברים על אלוהים, ועל גורל, ועדיין מתים אחד אחד, מוות לא נעים ומדמם במיוחד.

ניסן לא מדבר על אלוהים. הוא פרגמטי ויעיל עד הסוף. כמעט.

ועכשיו – אזהרת ספוילר

כבר באמצע הסרט יתחיל הצופה הממוצע להרגיש שמדובר כאן ביצירה קצת שונה. אבל כשניסן נשאר לבד לגמרי, אחרי שכל חבריו – כולל אלה שהימרתם שישרדו – מתו, זה כבר חשוד. ואז מרים ניסן את הראש לשמיים וצועק לאלוהים. משהו בנוסח אם אתה שם, כדאי שתעשה משהו עכשיו. וכשכל מה שהוא נתקל בו זה שקט גדול, הוא מפטיר לעצמו שבסדר. הוא יעשה את זה לבד.

אלא שאם ציפיתם לסוף הוליוודי שעושה נעים בבלוטת האדרנלין, מין פרץ תושייה של הרגע האחרון עם האפי אנד כולל מעיל פרוות זאב, תשכחו מזה. ניסן מגלה שבמקום להתרחק ממאורת הזאבים, הוא הוביל את הניצולים לכל אורך הסרט היישר אליה. הוא הימר על הכיוון הלא נכון. סצינת הסיום מוצאת אותו עומד מול זאב האלפא, כששאר הלהקה מקיפה אותם, חמוש בסכין ואגרופן מאולתר. וכששניהם מזנקים אחד אל השני, הסרט נגמר.

אין סוף סגור, אין התעלות, אין ניצחון. ואין אלוהים. אין נס, אין התערבות של הרגע האחרון. רק בני אדם ומה שהם מסוגלים לעשות – וגם מה שהם לא יכולים – מול טבע בלתי מתפשר. אלה מסוג המסרים שיכולים לעבור מתחת לרדאר, דווקא בסרטים שלא אמורים לדבר על דברים כאלה. אין לי מושג אם לזה התכוון התסריטאי, אבל מבחינתי זה סרט אנטי נוצרי ואנטי דתי בכלל. אין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. כל השאר, גורל, אלוהים, זה בולשיט.

ונקודה על הבמאי שהוא גם התסריטאי: ג'ו קרנהאן אחראי על העיבוד הגרוע ל"צוות לעניין" וגם ל-Smokin' Aces הלא רע בכלל. אבל בעיקר ל-Narc, דרמת משטרה קטנה ומקסימה מ-2002. הקרדיט על החתרנות המפתיעה של The Grey שייך לו.

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

יש משהו מפתיע בפער בין חוויית הצפייה ב"חייבים לדבר על קווין" למה שקורה אחרי: כלום בערך. הסרט, שתוך כדי צפייה בו גורם לאי נוחות וחרדה, מתפוגג ונעלם כמעט מייד אחרי הכותרות.

שזה מאכזב ומעצבן. טילדה סווינטון אלוהית, והסרט מרשים להפליא. יותר מדי מרשים. אם לתמצת: יש כאן המון סגנון ואסתטיקה, על חשבון דמויות ועלילה. במקום לפתוח דיון אמיתי ומטריד על היחסים בין הורים לילדים, הולכים על סטייל. קווין – וזו חצי אזהרת ספוילר, כי די ברור מתחילת הסרט מה קרה לו, פחות או יותר – הוא מפלצת. סוג של זרע שטן חד מימדי למדי. לא מפתיע שהוא מתגלה כפסיכופת, לא מפתיע שאמא שלו חצי מתעבת אותו. כן מפתיע שאבא שלו עיוור לזה לגמרי. מפתיע עד לא אמין.

בסופו של דבר אתה צופה בסרט מהצד. הוא מטריד בעיקר בגלל החרדה ממה יקרה תכף – קצת כמו סרט אימה – אבל לא מעורר שום הזדהות, תהייה לגבי היחסים שלך עם הצאצאים הפרטיים, כלום. אתה נותר בורגני שליו שמסתכל על משהו שלא רלוונטי אליך. כי בעולם האמיתי אין ילדים מפלצות, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. תוך כדי הסרט חיפשתי משהו שאפשר להיאחז בו, איזושהי אמביוולנטיות. אין.

ואחר כך ראינו את "הערת שוליים", שגם מתעסק ביחסי הורים-ילדים, ועושה את זה מעולה. למעט עלילת משנה קלושה על ליאור אשכנזי והבן הלא ברור שלו, הסרט מצוין. הוא לא עסוק בהתייפייפות מסוגננת, הוא כן מצליח לשלב גם הומור ועדינות, והוא לגמרי משאיר אותך עם חומר למחשבה, במקום להתפוגג לו. על קנאת הורים בילדים, על חוסר היכולת להתנתק באמת מאמאבא. "הערת שוליים" לוקח את קווין בהליכה נינוחה. ובראבא מדהים.

המנומשת, דקה לפני שהתברר שכאבי הבטן הם צירים, הגדירה את זה כרגיל מצוין: ב"כמעט מפורסמים" הוא היה יותר טוב.

בלי קשר ל(אזהרת קיטורים)מחיר המופרז של הכרטיס (60 שקל?!?), היעדר התרגום (לא זוכר שזה הוזכר איפשהו) והפשעים נגד האנושות בהסדרי החנייה בסינמה סיטי – הסרט התעודי של קמרון קרואו לציון 20 שנה לפרל ג'אם מאכזב.

אסייג: אם אתם אוהבים את פרל ג'אם בפרט ואת מה שהצמיחה הסצינה בסיאטל בכלל, לא תוכלו שלא ליהנות. המוזיקה מצוינת, הקטעים על mother love bone, שהמוות של סולנה אנדרו ווד סלל את הדרך להקמת פרל ג'אם, מצמררים, וגירסת הכיסוי ל-crown of thorns בכלל מאתגרת את בלוטות הדמעות.

גם גראנג'ולוגים סבירים ילמדו כמה דברים חדשים, ויש סצינות מגניבות להפליא – כמו מונטאז' הזינוקים של אדי ודר אל הקהל מגבהים מטורפים, או הסצינה בה הוא מתחיל לנגן והקהל, ספונטנית, שר לבד את מילות השיר כולו. אין ספק שהאיש הוא הדבר האמיתי. זו לא פסאדה. תלחצו על פליי ותבינו.

אבל: זה יותר סרט של מעריץ מסרט תיעודי. הזווית צרה להפליא – חוץ מחברי הלהקה מדברים גם כריס קורנל, שזה כמו לראיין את הדודן הפחות מוצלח, וקורט קוביין בקטעי ארכיון (האח החורג הגאון?). וזהו. מה עם מבקרי מוזיקה או תרבות, קצת פרספקטיבה, זווית ביקורתית? אין.

ובאיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש לא נוח. הם כל כך מושלמים, וצודקים, ואולי טיפה נעדרי הומור עצמי. ואולי נהנים מיחס אוהד מדי של היוצר. וכשהתמונה ורודה מדי זה מריח פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו יח"ץ.

ומה יהיה עם קמרון קרואו של כמעט מפורסמים? תחזור תחזור. רק לא לסינמה סיטי.

לפני הכל – מדובר בסרט קיץ אינטליגנטי משובח, צירוף מילים שאין הרבה הזדמנויות לעשות בו שימוש. שווה. גם הביקורות ב-ynet, סינמסקופ וכו' משבחות.

מגנטו בגירסת הקומנדו

ואני טוען: יש כאן בנוסף לכל מעין אלגוריה ציונית שתשמח לבב כל מתנחל. הסרט מתחיל באותה סצינה שפותחת את אקס מן הראשון מ-2000. ילד יהודי שמופרד מאמו במחנה ריכוז, ומאבד שליטה על הכוחות המיוחדים שהוא לא ידע שיש לו – היכולת לשלוט בכל סוג של מתכת. זה מתבטא בהמון צעקות ובשער ברזל מתקפל. הוא נלקח למשרדו של קווין בייקון, סוג של ד"ר מנגלה למוטאנטים, ועובר שם דברים איומים למדי.

20 שנה קדימה הילד בגר ועכשיו הוא מייקל פסבנדר (שחקן מעולה), ותכף יהיה מגנטו, האיש הרע האולטימטיבי מהקומיקס. לא מדובר עוד בילד חלש ומפוחד, אלא בגבר נאה ומסוקס. והעיסוק שלו כרגע? צייד נאצים. מדובר בסצינות שגורמות לך להצטער שהסרט כולו לא עוסק במגנטו בגירסת הג'יימס בונד היהודי, עם כוחות מיוחדים במקום גאדג'טים.

אבל הוא לא. הסרט, כמו הקומיקס והחלקים הקודמים בסדרה, עוסק במערכת היחסים החשדנית והאלימה בין המוטאנטים לשאר האנושות. הם מיעוט נרדף שמפחיד את ההמון בגלל השונות שלו. ככאלה, הם יכולים לסמל כמעט כל מיעוט באשר הוא. הם נרדפים, כמו שחורי העור או מלוכסני העיניים, בגלל המראה החיצוני שלהם. הם נרדפים, כמו הומוסקסואלים, בגלל סגנון חיים שונה – ובאקס מן 2 יש סצינה שנראית אחת לאחת כמו סצינת יציאה מהארון. וכמובן שהם מזכירים גם את האנטישמיות והרדיפה אחר יהודים.

מגנטו, ששרד את הנאצים, רואה ברדיפה הזו המשך של אותה שנאה קרה ומחושבת. מבחינתו, אין בני אדם טובים או רעים. אין מקום להבנה של הפחד או הרתיעה שלהם, ואין מקום לפיוס ושיתוף פעולה עם חלקם. כולם נגדו, ואם יקבלו את ההזדמנות, הם יאספו את המוטאנטים, יכלאו אותם וישמידו אותם. זה אנחנו נגדם, עד הסוף.

כל מה שחסר לו, אם כן, הם עוזי וצמוד קרקע בהתנחלות. הטראומה שלו כילד יהודי נרדף, מתבטאת בבגרותו בעמדה קיצונית ואלימה כלפי כל רודף פוטנציאלי, דמיוני או אמיתי. העולם כולו נגדנו, ורק בכוח הזרוע ותוקפנות נצליח לנצח אותו. והעניין הוא שזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש בני אדם שמעוניינים להשמיד מוטאנטים, יש מקום לדאגה ולפרנויה. וזה בעיני הקונפליקט שהסרט שם עליו את האצבע בצורה אלגנטית ומוצלחת. החשדנות, הפרנויה והאלימות של הקיצוניים משני הצדדים, שמאיימת לחסל כל סיכוי לפשרה וחיים משותפים. מדכא. אבל אחלה סרט.

עומד בסטנדרטים

כמה הערות לפני. יהיו ספוילרים. אני אזהיר שנייה לפני. ועוד משהו, מעין גילוי נאות – לראות סרט עם ילד קטן, בעיקר כשהוא צאצא שלך, משנה את נקודת המבט. אתה רואה את הדברים דרך העיניים מכוסות משקפי התלת מימד שלו, וזה מרכך קצת את החוויה.

ולגבי ת'ור (זה עם th, ככה צריך):

נגמור עם השורה התחתונה ונשים אותה בצד: מדובר בסרט קיץ/אפקטים מוצלח. החיבור של המגע השייקפסירי של קנת' בראנה עם הקומיקס על האל הנורדי עובד. האקשן מוצלח, הדיאלוגים לא רק שלא מביכים, אלא נראה שהתסריטאים ממש התאמצו לייצר משהו מוצלח ומהנה. בקיצור, מייקל ביי זה לא. רנה רוסו מופיעה פתאום, שזה נחמד, ואידריס אלבה – מר סטרינגר בל בשבילכם – תמיד מגניב.

ועכשיו הלאה. מה שעשה לי את זה בת'ור, מעבר לכמעט שעתיים המהנות למדי, הוא העולם הקולנועי שמארבל בונה. זה התחיל בסרטי איירון מן ובניסיון השני עם ההאלק: בכל אחד מהם חוזרות ומופיעות דמויות מן העולם המאויר של גיבורי העל, במטרה אחת – לייצר תחושת המשכיות וקשר. רוברט דאוני ג'וניור נכנס לשתי דקות להאלק כטוני סטארק, כלומר איירון מן. אם נשארתם עד אחרי הקרדיטים באיירון מן 2, אתם יודעים שהסצינה שהתחבאה שם רמזה לת'ור. סמואל ג'קסון, שמופיע בסרטי איירון מן כניק פיורי, מופיע גם בסצינת אחרי הקרדיטים בת'ור באותו תפקיד (זה לא ספוילר – תישארו עד סיום הכותרות. נשארנו רק שנינו ועוד צמד גיקים באולם, ותומר היה מרוצה לגמרי). ג'קסון יופיע באותו תפקיד גם בקפטן אמריקה, שיסגור את הקיץ. את המגן של קפטן אמריקה ראיתם לשנייה באיירון מן 2. וכו' וכו'.

כל זה נועד להוביל אותנו ל-2012, ול"נוקמים" (avengers). כלומר ברור שלמארבל יש כאן אינטרס כלכלי. מערך הקישורים בין הסרטים הללו הוא בעצם מכונת הייפ שמקדמת כל אחד מהסרטים בפני עצמו, ואת האמא של כולם שהנוקמים אמור להיות. ועכשיו ספוילר בכל זאת: באחת מהסצינות בת'ור תראו את ג'רמי רנר (מטען הכאב, ועוד מעט במלא סרטים) לחצי דקה, עם קשת ביד. כל גיק עם כבוד עצמי אמור לדעת מה זה אומר – היי, הנה הוקאיי, מהקומיקס. וכן, רנר מופיע ברשימת השחקנים של הנוקמים.

אבל יש כאן קצת יותר ממזימה שיווקית מתוכננת היטב. מכירים את השורה המעצבנת הזו בקידום סרטים, "מהאנשים שהביאו לכם את…"? לרוב זה תכסיס נבזי וזול, שנועד לגרום לכם לחשוב שתקבלו מוצר איכות, בזמן שמדובר בפיסת אשפה. במקרה של מארבל, נראה שהססמה הזו מקבלת תוקף. כשראיתי את ת'ור, הרגשתי שהוא מדבר באיזשהו מקום באותה שפה של איירון מן. אותו מינון מדויק למדי של הומור, דרמה ופעולה. אותה תחושה של תסריט שמישהו באמת השקיע בו, ושל מודעות עצמית, שלא לומר כבוד עצמי. ת'ור נמנע באלגנטיות מלא מעט בדיחות סלפסטיק וקלישאות, שממש מתבקשות מסרט קיץ נטול מוח.

נראה שההתייחסות אל כלל סרטי הקומיקס שלה כמכלול שלם, ולא רק כאסופת סרטים נפרדים, מועילה למארבל. היא מייצרת ערכי הפקה אחידים. היא מכריחה את היוצרים להתייחס לעולם שבו פועלות הדמויות, ולשמור על נאמנות לנראטיב כללי שנמשך מעבר ל-114 הדקות של הסרט. זה מאתגר יותר, ודורש יצירתיות גדולה יותר.

את הנוקמים מביים ג'וס וודון, האיש מאחורי באפי, וחשוב יותר מבחינתי האישית לגמרי, פיירפליי. וודון גם כותב קומיקס לא מעט, והיטב. חלק מהבחירות של מארבל – קנת' בראנה, וודון, בריאן סינגר בסרטי אקס מן, ההימור על אנג לי בהאלק הראשון – מראות על שאיפה לסוג מסוים של איכות. אף אחד לא בא לכאן כדי לעשות כסף מחלטורה זולה. וזה אולי הדבר הכי נחמד ביציאה מאולם הקולנוע אחרי ת'ור ומקביליו. ההכרה שלא מזלזלים כאן לא בחומרים שהרכיבו את הילדות שלך, ולא באינטליגנציה שלך היום. זה לא מעט.

1. אני לא אוהב סיפורים אמיתיים. כלומר בקולנוע או על מדף הספרים שלי. "מבוסס על סיפור אמיתי" זה טרן אוף, אני רוצה שתמציאו לי סיפור, אני לא רוצה את חוסר הבהירות והיעדר השיא שהמציאות נוהגת לספק. כל ההקדמה הזו מן הסתם טומנת בחובה אבל: בדם קר של קפוטה הוא ספר גאוני. הסוף ידוע מראש – קפוטה נסע לאמצע שום מקום, ארה"ב' אחרי רצח מזעזע של משפחת חוואים עשירה ומקובלת בכפר קטן ושליו. הוא בנה פרופיל של בני המשפחה ושל צמד הרוצחים, ויצר רומן עיתונאי מרשים על הרוע הסתמי והמזעזע שחודר לגן עדן קטן ומזהם ומשנה אותו לנצח. כתוב נפלא, ארוחת בוקר בטיפאני כבר מחכה לי ליד המיטה.

2. מייקל קונלי צריך להתאמץ יותר. את פרקליט במלכוד (תרגום בעייתי ל-lincoln lawyer, כי העו"ד מחבב מכוניות לינקולן. לכו תמצאו תרגום יותר טוב) הופכים עכשיו לסרט. עם מתיו מקונוהי, אבל בכל זאת. בצדק, קונלי כותב עלילות מתח מצוינות, אבל מוסיף לתבשיל גם דמויות מעניינות, עמוקות ועגולות בהרבה מהמקובל בז'אנר. הבעיה: זה גורם לך לחשוב שמדובר ביותר מספר טיסה, לפתח ציפיות, וקצת קצת להתאכזב. התחושה היא' שאם קונלי היה מחליט להשקיע טיפה יותר, הוא היה מגיע לספרות של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר. הוא לא. מה שמשאיר אותך, בכל זאת, עם ספר מתח מצוין.

[