ארכיון תגים | מדע בדיוני

הנוקמים – ביקורת, בערך

מאוד נהניתי בנוקמים, אבל אין לי מושג איך הוא הפך לכזה סרט להיט. כי סרט ממש זה לא. זה גיק-פסט. אני לא מבין איך מי שלא מכיר את הקומיקס ואת חמשת הסרטים הקודמים – קפטן אמריקה, ת'ור, שני האיירון-מנים וההאלק (אחותכם הענק הירוק) גירסת אדוארד נורטון – אמור ליהנות.

אני אוהב את ג'וס וודון. גדלתי על קומיקס. יש לי את הנתונים הבסיסיים ליהנות מהסרט. גם תומר התלהב קשות. המנומשת מנגד ישנה חצי שעה באמצע, ונגה לא לגמרי הבינה מה העניין. מבחינתי הן מייצגות את האופן שבו הקהל הרחב היה אמור להגיב. בזמן שתומר מזהה רפרנס למשחק וידאו (ultimate alliance, אם התעקשתם), לא ברור איך הבלתי משכילים בתחום אמורים להגיב.

זה פחות סרט ויותר אסופה של סצינות, דיאלוגים, ועלילה שלא באמת משנה. וזה מאוד כיף. קצת כמו אחד מסרטי הרובוטריקים, רק עם במאי/תסריטאי שיש לו גם שכל וגם נשמה שנמצאת עדיין בבעלותו. אובייקטיבית זה סרט פחות מוצלח מסרניטי למשל, הסרט הראשון שביים וודון, שלא הגיע לעשירית ממספר הצופים וההכנסות של הנוקמים. אין צדק, אין.

ועוד כמה נקודות חשובות:

  • הקטעים הכי מגניבים בסרט הם הגשמת החלומות הרטובים של כל גיק – איירון מן נגד תו'ר! ת'ור נגד ההאלק!! וזה לגמרי עובד.
  • המגע הג'וס וודוני – אירוניה שמפרקת סצינות דרמטיות מדי – מורגש. קצת כמו בכל ההפקה הזו, קונגלומרט ציני פוגש במאי גיק מוכשר.
  • התלת מימד מעצבן ומיותר, די עם המשקפיים הזולים והמעפנים האלה.
  • לא-ממש-ספוילר – יש סצינה אחרי כותרות הסיום, אבל רק מי שמכיר את הקומיקס יבין אותה.
  • והארי דין סטנטון מבליח לחצי דקה משעשעת.
  • הנפילה של הסרט – קפטן אמריקה. התלבושת מגוחכת, התפקיד שלו לא ברור, ודי חבל.
  • הכי מוצלח – האלק. תמיד אהבתי את מארק רופאלו.
  • סקלרט ג'והנסון גם שווה וגם עושה דמות לא רעה בכלל.
  • סאונדגרדן עם שיר לבלוקבאסטר של הקיץ. לקורט קוביין או אדי ודר (יבדל"א) זה לא היה קורה. ביזיון.

מחכה לסרט ההמשך, בטח מחכה.

הרומן המוזר עם קינדל או איך ילדים יגלו את ההוביט

אני אוהב את הקינדל טאץ' החדש שלי. וכן, בטח, זה העתיד של קריאת ספרים. אולי אפילו ההווה. הוא לא נראה חדיש במיוחד, וזה חלק מסוד קסמו: המסך שחור לבן, והתגובה שלו לאצבעות איטית ומהורהרת. לא דומה בכלל למסך המבריק והזריז של האייפד. וזה מוסיף לו איזו הדרת כבוד שמתאימה למילה הכתובה.

שר הטבעות. היישר מנפאל

יש בו מילון מובנה, הוא זוכר בדיוק באיזה עמוד הייתי, ואפשר לקנות ממנו את הספר הבא תוך שניות. גם אם יישפך עליו קפה, או שילד בגילאי הונדליזם יחסל אותו באופן אחר, זה לא נורא. הוא זול, והספרים עצמם נמצאים בכלל אי שם בענן. הם לא יישכחו בבית קפה, או יושאלו לחבר מפוקפק לבלי שוב. אפשר לחלוק שורות מובחרות ממנו היישר לפייסבוק – אני עוד זוכר איך ניסיתי להעתיק שורות מספרים בגיל 16 והתייאשתי. בקיצור, הוא מושלם.

המדריך לטרמפיסט. ג'ינס קצר

רק שחסרה לי העטיפה. יש תמונה, כן, והיא בשחור לבן. באפליקציית הקינדל באייפד היא צבעונית. אבל זה לא אותו דבר. זה העתק. אני זוכר עטיפות שגרמו לי לקחת ספר ולבדוק אותו. אני זוכר את העין המטרידה על התרגום של שר הטבעות לעברית, ואת האיור היפה של גנדלף על המהדורה באנגלית שמצאתי בנפאל. אני זוכר את השד השחור המאויר על עטיפת השטן במוסקבה, את גיבור העל המיושן על קוואליר וקליי, את האינדיאנים המגניבים על אחרון המוהיקנים, את הבלונדיניות עם המחשוף על הכריכות של פטריק קים.

וחסר לי המשקל. לא ריח הדפים והשטויות הסנטימנטליות האלה. חסר לי לראות את קצב ההתקדמות בספר, את ההתקדמות לקראת החצי, ואז תחילת הדרך לקראת הסוף. כן, הקינדל מציג לי את מספר העמוד שבו אני נמצא, ואפילו כמה אחוזים מהספר קראתי. זה כאילו אותו דבר. אבל זה לא.

חסר לי קצת אופי. וברור לי לחלוטין שזה אני, לא הוא. זה כמו ללמוד שפה. עוד דור או שניים ידברו אותה מלידה, אני למדתי אותה מאוחר, אולי קצת מאוחר מדי. ההתרפקות הנוסטלגית שלי היא על ספרים מקומטים עם כריכות מלהיבות שמצאתי בחנויות ספרים משומשים. קרני תתרפק על הקינדל דור-איזשהו. זה בסדר, אני אתרגל, מן הסתם, לאט לאט.

השטן במוסקבה

מה שלא ברור לי זה איך היא תגלה ספרים חדשים. כן, היא תקרא המלצות בבלוגים, נגיד, או במקבילה של פייסבוק של זמנה. שזה יופי, אבל מגביל ומצמצם – אנחנו נוטים להסתופף בקבוצות ובלוגים שיותר מדי דומים לנו ומתאימים לטעם הקיים שלנו. מה עם סתם לראות במקרה ספר, בביקור משעמם אצל החברים של ההורים, ולהעיף מבט, רק בגלל הכריכה? מה עם לבקר בספריה, ולהיתקל במשהו שמסקרן אותך? לראות מישהו קורא ספר באוטובוס או בבית קפה או בהפסקה בבית הספר – ככה הגעתי למשל למדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בעיקר בזכות הבחורה עם הג'ינס הקצרצר על העטיפה.

אני לא אוהב את הקטע הזה של היי, בדור הקודם היה מוצלח יותר. זה בדרך כלל לא נכון. אבל אם יש משהו שכן לומר בזהירות, הוא שההתקדמות הטכנולוגית מחסלת בשיטתיות את הסיכוי למקריות, להיתקלות במשהו לא צפוי. היא מקצרת שבילים, ובאופן עקיף מקטינה את הסיכוי לסטות מהם. והקינדל, מושלם ככל שלא יהיה, הוא עוד כביש עוקף סלול למשעי שהוקם סביב היער של הדמיון.

שמי הוא אדום: המלצה, ועל נקודת אל חזור בספר

קודם כל כדאי לקרוא את "שמי הוא אדום" של אורהאן פאמוק, אבל רק אחרי בדיקת היתכנות קלה. אני איפשהו באמצע – ספר של כ-500 עמודים, שתבינו – ועד עמוד 100 בערך נאבקתי בו לא מעט.

שמי הוא אדום

גם הכריכה יפה

זה סיפור רצח וסיפור אהבה, אבל זה קצת מורכב יותר מזה. זה הולך בערך ככה: הסולטאן מטיל על כמה מאיירים מוכשרים להכין לו ספר מיוחד. אלא שבמהלך העבודה מתחילות שמועות על כך שהספר מכיל איורים שמהווים כפירה באל. ובדת כמו בדת, כפירה זה עניין חמור ברמת הסקילה ומעלה. בתחילת הספר אחד המאיירים, שהחליט כנראה להלשין על חבריו לכוחות האופל הפונדמנטליסטיים, נרצח.

אפשר לומר שהספר מתאר את מה שקורה אחרי הרצח, כולל מעין חקירה שמבצעת אחת הדמויות, שמאוהבת גם בבתו של האחראי על משימת השלמת הספר. בפועל, מדובר בדילוגים בין דמויות שונות – יש דמויות ראשיות, ויש גם פרקים שמסופרים מזווית הראייה של כלב, עץ ואפילו מטבע ונציאני מזויף. זה כתוב מצוין (ויש גם סקס!), אבל זה תובעני. תוכלו לקרוא את הפרק הראשון כאן.

הספר שקראתי לפני כן וגם כתבתי עליו כאן, perdido street station, היה מדע בדיוני, סטימפאנק ליתר דיוק, מוצלח מאוד. אבל אפשר היה פה ושם לנוח על המגרש, לא להתאמץ יותר מדי. בחלק מהעמודים היו תיאורים בומבסטיים, הדגשות דרמטיות שחזרו על עצמן ועוד. אפשר היה לרפרף, להיסחף למחשבות על טרדות היום יום, וכו'. ב"שמי הוא אדום" אין מותרות כאלה. ומכיוון שכך, תהיתי אם להיכנע ולעבור למשהו קריא יותר – בעיקר לנוכח ערימת הספרים הגובהת ליד המיטה – או לחשוק שיניים ולהמשיך.

אני ממשיך, גם כי אני בתקופה פנויה יחסית נפשית ומעשית, וגם כי הספר באמת משובח. אבל זו סוגיה לא פשוטה בענייני קריאה. קורה לפעמים, כמו לפגוש את האדם הנכון בזמן הלא נכון, שספר פשוט גדול על היכולות שלך בתקופה מסוימת. בניגוד לבני אדם, כמה נפלא, אפשר להניח אותו על המדף ולחזור אליו מאוחר יותר. אדום גר אצלי כבר שנתיים לפחות, ועבר איתי דירה. עכשיו, אחרי היסוסים קלים, הגיעה כנראה שעתו.

מלחמה לנצח, דמיון מוגבל

על the forever war שמעתי במקרה. דיווח באתר קולנוע על רידלי סקוט שמתכנן לעשות מהספר סרט. התסריטאי יהיה דיוויד פיפלס, האיש מאחורי התסריט של בלייד ראנר. אכן מעורר תיאבון.

אנחנו בעידן של סיפוקים מהירים, יחסית. הזמנתי את הספר מבוק דפוזיטורי, אתר בריטי ששולח ספרים לכל העולם בלי לגבות דמי משלוח. סיימתי אותו השבוע, בטירה בנורמנדי, לא פחות. והוא טוב, באמת טוב, אבל מבהיר את מגבלות הז'אנר, ואולי בעיקר את מגבלות האנושיות של סופריו.

הספר מתאר את קורותיו של טוראי מנדלה, שמגויס למלחמה נגד הטאורנים, גזע חייזרים שפתח במלחמה נגד כדור הארץ. המלחמה מתרחשת בכוכבים מרוחקים, ובהתאם לתאוריית היחסות של איינשטיין, החיילים מבלים אולי שנתיים במסעות וקרבות, אבל על כדור הארץ חולפות בינתיים השנים בקצב אחר. וכך חיילים חוזרים הביתה לכוכב שבו עברו עשרות, אם לא מאות, שנים. עולם אחר, נטול משפחה, ואפילו שפה ותרבות שהם מכירים.

הסופר, ג'ו הרדלמן, כתב את הספר קצת אחרי שסיים את השירות הפעיל שלו (כולל פציעה קשה) בויאנטם. קשה להחמיץ את האנלוגיה לזרות שחשו חיילי אותה מלחמה כשחזרו הביתה. קשה גם לפספס את המסר האנטי מלחמתי-ממסדי. אבל גילו של הספר ניכר. זו בעיה שחוזרת על עצמה ברוב ספרי המד"ב: מגבלות הדמיון האנושי מרימות את ראשן המופתע שוב ושוב. למשל: מאות שנים קדימה, בני אדם עדיין משוחחים בטלפון – מחייגים, ומדברים אל ההולוגרמה שצצה מולם. כן, לוחצים על כפתורי מספרים. אינטרנט? איזושהי רשת מחשבים שמקשרת בין כולם? לא כאן.

למעט יחידי סגולה (וויליאם גיבסון, נגיד), רוב סופרי המדע הבדיוני מתקשים לדמיין טכנולוגיה שונה באמת מזו של ימיהם. הם לוקחים את הקיים, ומפתחים ומשכללים אותו. טיפוסים כמו ז'ול ורן או אסימוב יש כנראה פעם בדור-שניים.

מה שלא הופך את מלחמת הנצח לספר רע. הטכנולוגיה מצחיקה קצת, לפרקים. אבל הרעיונות לגבי מלחמה, ממסד, ואפילו מיניות, מעניינים. והכי חשוב – האיש יודע לכתוב. אפשר לא לחכות לסרט.

%d בלוגרים אהבו את זה: