מכות וחיבוקים

הילד בא אלי לאכול צהריים בעבודה ודיברנו על מכות. אם לדייק: על האחווה שנוצרת בין שני אנשים שמנסים לפרק אחד לשני את הצורה בכל דרך אפשרית כמעט.

לא הבנתי. זה אחד הדברים שגורמים לי להסתכל על הילד בהערצה ותדהמה. לפעמים לא ברור לי מאיפה הגיעו אליו חלק מהגנים, אולי דילגו דור היישר מהסבא שאיש לא הכיר. התחלתי לראות איתו קרבות UFC – ערבובייה של אמנויות לחימה שבה מותר הכל – אגרופים ובעיטות, מרפקים וברכיים, חניקות ושאר ירקות. יש חוקים. אסור נגיחות, למשל. בכל זאת, אנחנו בני תרבות.

הילד מתאמן ארבע פעמים בשבוע, פעמיים באגרוף תאילנדי – בעיטות, מרפקים וכל זה – ופעמיים בג'יו ג'יטסו, סוג של היאבקות יפאנית. העניין שלי בכל זה התחיל בגללו, אבל זה תירוץ קל מדי. אי אפשר להכחיש את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לאלימות. יש משהו ראשוני מאוד בתגובה לשני אנשים מיומנים שנכנסים לזירה. כל זירה. זה מרתק ומרתיע. זו לא היאבקות מבוימת, זה לא איגרוף עם כפפות גדולות וחוקים נוקשים. הזירה לא פעם מאדימה מדם. קשה להתעלם מההיבטים הנצלניים של הספורט, צמד אנשים שפוגעים אחד בשני כמו גלדיאטורים רומאיים כדי לבדר את ההמון. תמורת סכומים נאים, בסדר. אז מה. קשה להתעלם גם מההקשר של כל זה ללבטי הגבריות שלי, ובכלל. בעידן התרבותי, הפוליטיקלי קורקט, זה מפלט נוח, ברברי ונעים.

הנקודה שעלתה בשיחת הצהריים היתה חיבוקים. בסוף לא מעט מהקרבות, בשנייה שבה הצופר מזמזם, הלוחמים מפסיקים מייד לנסות ולשנות את מבנה הפרצוף של היריב ולוחצים ידיים בספורטיביות. ולפעמים אפילו מתחבקים. זה בלתי נתפס בעיני. שנייה לפני הם חנקו, מעכו, פצפצו ושברו. ועכשיו הם מחבקים. אני לא אוהב כשכואב לי. כשמישהו מכאיב לי, גם בטעות, הדחף הבסיסי הוא להחזיר. אני מאוד לא מחבב אותו. אבל שם על המסך? מתחבקים.

לא תמיד, לפעמים יש עוינות של ממש בין הצדדים. בסרטון מרתק ששחררה התאחדות ה-UFC לכבוד יום הולדת 25 לארגון נאמר מפורשות: דם רע מוכר. הטבלה לא משקרת: קרבות בין לוחמים שטינה שוררת ביניהם מוכרים יותר כרטיסים. לא פעם גם קרבות כאלה מסתיימים בלחיצת יד, חיבוק, חיוך, שמעלים חשד שהלוחמים תרמו קצת תיאטרון לכל העניין כדי להכניס עוד קצת כסף לארנק. יש בזה משהו מעורר הערכה. ותמוה.

לא בעיני הילד. הוא לגמרי קולט. הוא מנסה להסביר לי איך לפעמים במכון, כשאימון מתלהט והופך לקרב מוצלח במיוחד נוצרת תחושת קירבה בין הלוחמים. במקום ריחוק ועוינות, יש קצת אהבה.

אני מניח שככה מרגיש מערבי טיפוסי שלא יצא את גבולות היבשת כשמנסים להסביר לו את הניואנסים של התרבות היפאנית. אני יכול לעבד את זה רציונאלית, לא להבין באמת, לא לקשר את זה לשום חוויה שחוויתי. אני קצת מקנא בילד. והרבה שמח. שירביץ ויתחבק.

תגיות: , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: