בשישי הלכנו להצטייד בסרטים באוזן השלישית. גם אם הסיכוי הסטטיסטי להיפגע מטיל קטן ביחס לאפשרות של תאונת דרכים/פיצוץ בלון גז/פסנתר נופל זה עדיין מלחיץ ולא מעודד פעילויות מחוץ לבית. וחם.

מפת הכאב של בנק המטרות? דובר צה"ל על סמים?

בין היתר בחרנו את "חדר החדשות", העונה הראשונה. לקח המון זמן עד שנכנעתי לנגה וראיתי את הסדרה של ארון סורקין. אין לי כוח לסגנון האנשים-שנונים-שמדברים-מהר שלו. אבל בשלב מסוים התחלתי להציץ מהצד, ואז ראיתי את כל העונה השנייה. והבנתי שטעיתי. ושכולם, בעיקר עיתונאים ישראלים, צריכים לשבת מול ג'ף דניאלס ולתת לספק לחלחל.

"חדר החדשות" היא לא באמת סדרה על עיתונות. היא אגדה, כמעט אגדת ילדים. היא מספרת על צוות חדשות בפריים טיים שמחליט להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג ולייצר, ובכן, חדשות. ממש. עובדות, מידע שחשוב באמת לציבור, סיפורים שישפיעו על ההחלטה שלכם בקלפי.

שזה בלתי אפשרי כמובן. זה כמו שבחדשות ערוץ 2 יביאו את כל העובדות, ויסקרו סיקור הוגן, וישאלו שאלות קשות ממש. נסו לדמיין את יונית לוי או דני קושמרו נכנסים בשר הביטחון בשידור חי, עם פרטים על כל שלל המבצעים עד כה שלא השיגו דבר, עם דרישה להבין לאן כל זה הולך, ומה קרה לאופציית המשא ומתן. בלי סיפורי צבע על מישהי שילדה בדרך לממ"ד בחתונה של אחותה.

וחבל. כי הילדים שלי בלחץ מכל הטילים המתעופפים האלה. הם היו בלחץ גם במבצע הקודם, כשעוד תהו אם החמאס יפלוש לישראל. זה המסר שעובר אליהם מכל כיוון, שיש כאן עימות בין שני צדדים שווים בכוחם. לא כמה פצועים קל-בינוני מצד אחד, ומעל מאה הרוגים, כולל ילדים, כולל משפחות שלמות, מהצד השני.

אני חי במדינה היסטרית וקורבנית, והתקשורת שלה משתפת פעולה עם הגישה הזו. בארץ הפלאות של סורקין זה לא היה קורה. וויל מקאבוי היה מיישיר מבט למצלמה ומסביר לכולנו את הפארסה האידיוטית הזאת, של מיליוני בני אדם שתקועים בין שתי הנהגות קיצוניות, טיפשות ומיליטנטיות. בחדשות ערוץ 2 אין אף אחד עם הביצים לעשות משהו כזה.

אין להם גם את סלואן סאבית'.

זה מתחיל בחינוך, זה נכון, אבל גם לתקשורת יש את החלק הקטן שלה במצעד השנאה והגזענות שעובר פה ברחובות.

ומהצד השני יש תופעות כמו הטור של אורי משגב, שטוען פחות או יותר שאם לא היתה כיפת ברזל וכמה אנשים היו נהרגים פה, אולי היינו עושים שלום סוף סוף. גם משהו שמקנזי מקהייל היתה מעיפה מהליין אפ בשאט נפש. זו פרובוקציה מתחכמת, ולו בשל העובדה שאם היו נהרגים כאן אזרחים התגובה היתה – כולם ביחד – נקמה, ולא שלום או איפוק. זו לא עיתונות, זה תרגיל אינטלקטואלי בהשגת תשומת לב ומיצוב.

זה לא שאני מתלהב מכיפת ברזל, שמזכירה לי בעיקר פרק מסוים ממסע בין כוכבים. אבל היא לא גורם ובקושי סימפטום, ובטח לא חלק מאיזו קונספירציה מטופשת. במקום כותבי דעות נחרצים וחשובים בעיני עצמם יהיה נחמד אם יהיו כאן קצת עיתונאים של ממש. אולי זה ישנה קצת את כיוון הרוח.

האישה הטובה 

אחרי הפסקה חזרתי כדי להשלים את פרקי העונה החמישית של הסדרה שאני כל הזמן שוקל לנטוש. היא סדרת רשת בעולם של נטפליקס ו-HBO, היא סדרת עורכי דין נוסחתית, זה ישן.

וזה מצוין. מה שמפליא זה היכולת של היוצרים לשחק על המסגרות והמגבלות של טלוויזית רשת – מילים גסות, סקס ואלימות – עם המון מודעות עצמית והומור דק. לפעמים נראה שהמגבלות והחוקים הנוקשים רק עושים ליוצרים טוב. במקום להראות שלל שדיים וישבנים אה-לה משחקי הכס, הם צריכים לחשוב.

וזו גם סדרה שמאלנית לגמרי, שחוגגת על נושאי זכויות אזרח וממשל שרומס אותן. כל העונה סובבת סביב האזנות סתר, מצלמות אבטחה ושאר אמצעי מעקב, וסביב השימוש המעוות שהרשויות עושות בהם.

סוכני ש.י.ל.ד

מה שמוביל באופן מפתיע לסדרה הזו, שאכזבה בפרקי הפתיחה, ושלא הייתי שורד אותה אלמלא הפכה לסדרה שתומר ואני רואים יחד. זה הפך לבילוי הגברים-גיקים שלנו, וצלחנו את הפרקים הראשונים כדי לגלות שמשהו נבנה כאן, ושפתאום דברים מתחברים – גם בסדרה, וגם עם האירועים של קפטן אמריקה השני. שזה מרשים, ומעניק לסדרה פתאום עומק שלא היה לה.

חשוב מזה, היא משתלבת עם אווירת הפרנויה של קפטן אמריקה, ומעלה שוב תחושת חרדה מזרועות ביטחון דורסניות שאי אפשר לבטוח בהן ובכוח העצום שבידיהן. כמו ב"האישה הטובה", גם כאן הכוח הזה מוצג בהתחלה כספק הכרח מוצדק, ומידרדר מהר מאוד לרמיסת זכויות בסיסיות ועיוות המציאות.

24

ג'ק באואר, בטח היה מצביע לנפתלי בנט. יש משהו מטריד ובעייתי ב-24, תמיד היה. היא לוקחת את העניין הזה של המטרה מכשירה את האמצעים כמה צעדים קדימה: עינויים, הוצאות להורג, הכל הולך. 24 לא היתה סדרה טובה באמת אף פעם לטעמי. שחקנים לא מספיק טובים, עלילות ודיאלוגים קצת קלושים. אבל עבור כל שניים שלושה פרקים של סדרת אקשן סבירה, קיבלתם רגע טלוויזיוני מהפכני. ג'ק באואר מוציא להורג פושע ואז כורת את ראשו רק כדי להיכנס במסווה לכנופיית עבריינים שמאיימת על שלום האומה. באואר מורה לבתו לירות באדם חסר הכרה שרדף אחריה קודם לכן עם אקדח. נראה לי שהרעיון ברור.

העניין הוא שאם בהתחלה זה נראה מוצדק, בהמשך קשה לצופה הסביר לא להרגיש שיש כאן בעיה. מה גם שבסופו של דבר באואר נפלט/נבגד על ידי המערכת, ומתחיל את עונת הקאמבק כנרדף בעצמו. כמו אנשי ביטחון במשטרים טוטאליטריים, הוא מגלה כמה קל להפוך לטרף של המערכת שאתה משרת.

אם בסדרות שהתייחסתי אליהן למעלה המגמה הליברלית ברורה ומדוברת, ב-24 היא עולה מלמטה, בין הסדקים, מתוך הסאבטקסט. לא היה מתחשק לכם להסתובב בעולם של ג'ק באואר. ואולי בעצם כולנו חיים בו.

לנפתלי בנט זה בטח לא מפריע.

"אין לנו הרבה נושאי שיחה", אמר לי הילד. זה לא היה בטון מאשים. פשוט קביעת עובדה.

"למה, אנחנו מדברים על קומיקס, ועל מלחמת הכוכבים, וסרטים".

"כן, וזהו. אין לנו עוד נושאים".

"אוקי. על מה אתה מדבר עם אמא למשל"?

"גם איתה אין לי הרבה נושאי שיחה".

"עם מי כן יש לך"?

"עם אף אחד. משעמם לי. שגרה. כל יום בית ספר, ואז טלוויזיה, או פלייסטיישן, או חוג כדורסל. כל יום אותו דבר".

"טוב, אבל בטח יש כל מיני דברים שקורים. מה עם חברים שלך? עם מי אתה מסתדר, אולי יש מישהו שקשה לך איתו"?

"לא, הכל בסדר איתם. הנושא הזה סגור. משעמם".

ישבנו בבית קפה, אחרי חוג כדורסל. לא ידעתי מה לומר לקוהלת ג'וניור, שכבר ראה הכל, הבין הכל.

"מה עם משחקים חדשים"

"כן, אז אני מתלהב לכמה זמן וזהו".

בחיי. הילד פיצח את חידת הקיום – מצ'עמם.

כשאני הייתי בגילך..

זו מלכודת בין דורית כזו. בשלב מסוים אתה הופך לזקן הנרגן שמביט בדור הצעיר ובטוח שבתקופה שלו היה טוב יותר. קחו את רענן שקד לדוגמה. אבל אני חושב שמצאתי את הפרצה בחוק: אני חושב שיש לי דרך להוכיח את היתרון בילדות שלי מול זו של צאצאי.

חשוב לומר: אני מקנא בילדים שלי על הילדות שלהם. תומר קמרלינג כתב את זה יפה על איירון מן 3. הם נהנים משפע מטורף שאני רק יכולתי לחלום עליו. אני גדלתי עם טלוויזה חד (או במקרה הטוב דו) ערוצית. המחשב הגיח לעולם כשהייתי בחטיבה, בלי אינטרנט כמובן. קונסולת משחקים לא היתה לי. סרטים ראיתי בקולנוע "אורות", על מושבי העץ שלו, אם וכאשר הגיעו באיחור לארץ.

לא היו סרטי קומיקס, חוץ מסרטי סופרמן. הכרתי אולי עוד ילד אחד ששמע על שר הטבעות. בשביל הקומיקס עצמם הייתי הולך לחנות ספרים משומשים של אנגלו-סקסים רעננים, ועובר על תיבת קרטון קטנה שהכילה את החוברות. אני חושב שהנקודה ברורה.

תומר חי בעולם עם טלוויזיה עמוסת כל טוב, פלוס סטרימרים והורדות. לא שהוא צריך את זה עם יוטיוב. יש חנות קומיקס אמיתית חמש דקות מהבית שלו, וכל קיץ יוצאים שלל סרטי קומיקס שהוא רואה בבתי קולנוע משובחים. את איירון מן 3 ראינו באיימקס, תודה. יש פלייסטיישן אצל אבא, אקס בוקס אצל אמא, ויש אייפד, ואינטרנט ובכלל. ההוביט ושר הטבעות הם בלוקבסטרים. זה עידן הגיקים.

ועדיין אני טוען שהילדות שלי היתה, אולי, קצת מאושרת יותר. תעיפו מבט על ההרצאה הזו בטד, ועל השיחה ההיא מלמעלה. השורה התחתונה: שפע ובחירה אין סופית מתסכלים, משתקים, מקהים. יותר מדי אופציות פירושן לא רק שקשה לבחור, אלא שגם אחרי שכבר קיבלנו החלטה, אנחנו נותרים מתוסכלים. כי מה אם טעינו? מה אם ויתרנו על אפשרות טובה יותר? על משחק מגניב יותר, אפליקציה שווה יותר.

הילדות שלי היתה דלה יותר בריגושים, אבל כל אחד מהם היה חריף ומשמעותי יותר, אני טוען. אני מניח שההורים שלי יכולים להגיד אותו דבר על הילדות שלהם. השאלה היא מתי דילוגי הדורות האלה מגיעים לשיא. מתי מגיעים לנקודה של איזון מושלם בין שפע לאפשרויות בחירה סבירות. האם תומר נמצא על הפסגה הזו? אולי אולי אני ביליתי עליה ברעננה של שנות השמונים בלי לדעת שאני נושם אוויר פסגות. או שהיא עדיין ממתינה בעתיד, לנכדים.

בינתיים אנחנו מחכים לסופרמן החדש. באיימקס. תכף מגיע!

"סופית, אני מכורה לקרול קינג".

כמו רוב הדברים בחיים, לא ככה דמיינתי את הרגע הזה. תמיד רציתי להעביר את מורשת תרבות הפופ שלי הלאה לילדים, להכיר להם את הספר/סרט/תקליט שישנו להם את החיים. ניסיתי את זה בספרות, שם נחלתי הצלחה חלקית (התרגומים הארכאיים הורגים אותי. מתי תרגום עברי ראוי ל"שר הטבעות"??).

ניסיתי גם בקולנוע, תחום שקשה לי להבין מה עובד בו על יוצאי חלצי ומה לא: אינדיאנה ג'ונס (!) נחל כישלון חרוץ. בחזרה לעתיד וקרטה קיד המקורי, מנגד, היו להיטים. ומלחמת הכוכבים, סלע קיומי, שיעמם את נגה אבל הוציא מתומר תגובות שגרמו לי לשקול פרישה – כי מפסגה כזו לאן עוד אפשר להגיע.

ויש את העניין של המוסיקה.

זה כבר היה מסובך יותר. ספרים הם קוראים בכל מקרה, וסרטים זה קל וזמין. מוזיקה קצת פחות נוכחת אצלנו בסלון. אבל המרכיב המשמעותי באמת הוא אופן הצריכה שלה. אני שמעתי רדיו וקניתי תקליטים. מאוד לינארי. הם רואים שירים ביוטיוב ונחשפים אליהם באלף ערוצים אחרים. רדיו לא ממש קיים בשבילם, ותקליטים או דיסקים? עיגולי פלסטיק זה כל כך לפני 10 שנים. או יותר.

כך שהחלום שלי על לשלוף מספריית הדיסקים העניפה את לד זפלין, פינק פלויד או הבוס, נראה כעומד להתנפץ. ניסיתי, האמת. שלפתי את פינק פלויד הצד האפל של הירח שלהם, ונגה אמרה בנימוס שכן, היא תקשיב. מתישהו.

אבל הטכנולוגיה נתנה, הטכנולוגיה לקחה, והנה היא נותנת שוב, ישתבח שמה: דרופבוקס. לא ברור לי איך לא חשבתי על זה קודם. תיקייה ישנה גויסה למערכה, נגה קיבלה לינק, וימים ספורים אחרי קיבלתי את המסר הבא. בפייסבוק. גם פינק פלויד מצאו חן בעיניה, למרות שזה מוזר, והשירים כאילו מתחברים אחד לשני עם כל מיני קולות. זה יכול להיות גם גוגל דרייב, או כל כלי אחר, העיקר שהוא גר על המחשב, המקום בו הילדים שלכם מבלים את רוב זמנם.

השורה התחתונה היא שיר הלל דיגיטלי. הרשת והטלפונים ההו-כה-חכמים מאפשרים לי לנהל שיחת וידאו עם הילדים מניו יורק, לצ'וטט עם נגה מהעבודה, ולקבל מתומר מיילים עם ניסוחים מהודקים ונטולי סימני פיסוק כמו "מה נשמע" או "אבא תראה את הסרט הזה הוא מגניב".

עכשיו היא גם מסייעת לי למלא את תפקיד האב המקשיש אך מגניב שמגלה לבתו את סודות המוזיקה של הסבנטיז. מגניב כמעט כמו גלי. הידד.

משחקי הכס היא מקרה מבחן מעניין לטענה שבעשור האחרון הטלוויזיה מנצחת את הקולנוע. תשובה: לא בדיוק. העונה השנייה של משחקי הכס היתה מבאסת כי בסופו של דבר זה נראה כמו טלוויזיה שמנסה להתחפש לקולנוע. וכשזה מגיע לפנטזיה, אפקטים וכו', זה לא עובד.

משחקי הכס היתה צריכה לקבל טיפול בנוסח שר הטבעות. היח"צ שלה עשה המון רעש על התקציב – 50-60 מיליון דולר לעונה. שזה מגניב לסדרת טלוויזיה, אבל עדיין לא בסטנדרטים של המסך הגדול. וככה זה גם נראה. את הבעיה היטיב לנסח שר החינוך בממשלת נתניהו הבאה – איפה הכסף?

משחקי הכס מנסה לשלב את כל זה עם הבומבסטיות של סרט קיץ. זה לא עובד. יש יותר מדי עירום סמי פורנוגרפי סתמי, יותר מדי שחקנים בינוניים (סרסיי המלחששת תמידית וג'ון סנואו, שנראה ומשחק כמו דוגמן בושם), ויותר מדי אפקטים זולים. הסצנה הכי טובה בכל העונה היתה שיחה בין אבא טיווין לאניסטר לאריה. שני אנשים מדברים בתוך חדר, שני שחקנים טובים שמחזיקים דיאלוג מוצלח.

בשר הטבעות תראו אלפי מעין-ויקינגים עצבניים דוהרים קדימה בתאוות קרב. במשחקי הכס, פרק תשע של עונה שתיים, תראו צילום צר של 20 איש רצים עם חרבות מונפות, ותתבקשו לדמיין את השאר. כדי לחפות על הגירעון בתקציב יפצו אתכם באיברים כרותים נוסח סרטי אימה זולים. שזה נחמד, אבל לא יותר מזה. וזה בפרק שאמור להראות קרב אימתני בין שני צבאות ענק.

הסופרנוס, הסמויה, שובר שורות והקולגות שלהן למהפכת הטלוויזיה לא ניצחו את הקולנוע במגרש שלו. הן ניצחו בזכות השיטה, שמאפשרת לסדרות כבלים לנבל את הפה, לעשות סמים וכן, גם להוריד בגדים, והן ניצחו בזכות החדשנות. בזמן שהקולנוע עבר תהליך של רידוד ופנייה לקהל גדול ככל האפשר עם אפקטים ופיצוצים – כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית במקום להוריד את הסרט ברשת – הטלוויזיה התחילה להציג משהו אחר.

המשהו האחר הזה היה דמויות עמוקות, עלילות מתוחכמות, יצירה שלא מעליבה את האינטליגנציה שלך. אם להשתמש במילה גסה – איכות.

זו נקודת החוזק של הטלוויזיה. את הדרקונים והחרבות כדאי להשאיר לאולם החשוך, מחוץ לבית.

חמש דקות לתוך הפתיחה של מג'יק סיטי, סדרה חדשה מערוץ כבלים אמריקאים, כבר רואים ישבן חשוף וחטוב. גברי דווקא. בהמשך הפרק המצלמה מלטפת מזוויות שונות עוד שניים-שלושה עכוזים נשיים נאים. מספר השדיים החשופים כבר דו ספרתי.

בבוס נראה שלשחקנים שמגלמת את העוזרת של קלסי גרמר יש סעיף-תחת בחוזה: חשיפה אחת לפרק לפחות. היא מאוד יפה, אגב. גם בורדווק אמפייר ומשחקי הכס משתמשות בהמון עירום פורנו רך בין קטע אלים לניבול פה עסיסי. גם שם כולן, פחות או יותר, שוות למדי.

לא שזה רע, סקס ואלימות. אני בעד. אבל נראה שהתעשייה האמריקאית מבצעת בעצמה את מה שהיא נהגה לעשות לסדרות בריטיות: לקחת משהו טוב, לבזוז ממנו את האלמנטים הסנסציוניים הבולטים, ולהשאיר את מה שהפך את הסדרה למוצלחת באמת על הדלפק.

אם מסתכלים על שלוש יצירות המופת הגדולות של הטלוויזיה האמריקאית בעשור-שניים אחרונים – הסופרנוס, הסמויה ושובר שורות, לדעתי בלבד כמובן – אפשר להבין איפה כל המתחרים מפספסים. בסמויה לא ראיתם אלימות גרפית כמעט, וגם לא עירום. וכשקיללו – ועשו את זה הרבה – זה נשמע אמין, כמו דיבור רחוב. זה גם היה שנון, תבדקו בסצינה שלמטה. בשובר שורות אין עירום, והאלימות מבעיתה, במקום להיות מרגשת ואסתטית.

ואם כבר אסתטיקה – בשלושתן תמצאו גיבורים שמנים, מכוערים, או סתמיים למראה. כלומר בני אדם. ובשלושתן תמצאו שחקנים מעולים בכל תפקיד פחות או יותר.

בוס, מג'יק סיטי וכל השאר מלאות בשחקנים יפים ובינוניים. כן, יש את סטיב בושמי באימפריה וקלסי גרמר הוא הבוס. זה עלה תאנה. כן, יש את טיריון במשחקי הכס, אבל זה בזכות חומר המקור הספרותי. כמעט כל הסדרות החדשות נראות כאילו מישהו רשם לעצמו נוסחה: אלימות בוטה, סקס וקימורים, והאיש הרע בתור הגיבור. מה עם תסריט חכם שאומר משהו ושחקנים טובים מסביב לכוכב התורן שעושה רילוקיישן לטלוויזיה? עזבו.

הסופרנוס הביאה את המורכבות של הרוע והיחס שלנו אליו, שלא לדבר על תובנות על המשפחה האמריקאית ובכלל. הסמויה היא ביקורת חברתית חריפה, ושובר שורות היא ה-סדרה של המחאה הבורגנית. מה אומרת מג'יק סיטי? בעיקר שג'פרי דין מורגן מתאמן בחדר כושר על שרירי הישבן.

הטריילרים הבאים גרמו לי לחשוב. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות מתחילות לקדם את הסדרות החדשות שלהן, וכמות המוטיבים העל טבעיים שבהן מעוררת סקרנות. למה דווקא עכשיו הפנטזיה הפכה לקונספט לוהט. האם זו תגובה למציאות העכשווית? בריחה ממנה, אמירה עליה? הנה רפרוף על שלוש מהסדרות שצצו על הרדאר בימים האחרונים, עם ניסיון למסקנה כללית בסוף:

awake מספרת על שוטר שמאבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים, ומתחיל לחיות במציאות כפולה: בחלק מהזמן אשתו עדיין בחיים, ובחלק מהזמן בנו. אבל לא שניהם. בכל מציאות יש לו שותף אחר ומקרי פשע אחרים, אבל מן הסתם – וזה לא ספוילר, זה בטריילר – המציאויות השונות גולשות אחת לשנייה. קצת דלתות מסתובבות, אבל עם ג'ייסון אייזקס המוצלח ולא עם גווינת' המעצבנת. מ-4 הדקות האלה זה נראה פחות דביק ממה שזה עלול היה להיות, ומסקרן ומוצלח למדי.

זה כבר נראה קצת פחות טוב. גם כאן הדמות הראשית הוא שוטר, אלא שהוא מגלה שהוא נצר למשפחת גרים, זאת של האחים מהאגדות. והפתעה: כיפה אדומה, הנזל וגרטל ושות' מבוססים על מציאות ועובדות. בני משפחת גרים, מתברר ניחנו ביכולת לראות מפלצות ושאר מזיקים, ונאלצים להילחם בהן. קצת מזכיר את באפי, אבל נראה פחות שנון או מגניב.

שוב אגדות בעת המודרנית. העלילה היא מהסוג שנשמע אידיוטי לגמרי על הנייר: בתם של שלגיה והנסיך מגלה שהוריה שיגרו אותה למציאות שלנו כדי להגן עליה מהמלכה הרעה. על המסך זה דווקא נראה לא רע, כולל אקשן חביב ורוברט קרלייל, שדי נעלם בשנים האחרונות, וחבל. אה, וזה מהמפיקים של אבודים, אם זה אומר משהו.

אז למה עכשיו?

אם מתעקשים למצוא מכנה משותף: שלוש הסדרות מדברות למעשה על התמודדות על המציאות. מציאות מסוגים שונים, אבל בכל זאת – בכולן הדמות הראשית צריכה להתמודד עם מצבים מסובכים ומפתיעים, וכמאמר הקלישאה גם עם השדים שלה. באופן מילולי. אם רואים בתרבות הפופולרית סוג של נייר לקמוס למצב בעולם שבו אנו חיים, הרי שיש כאן סיבה לאופטימיות קלה. מגמת הפנטזיה עליה החליטו מנהלי הרשתות לא מייצגת אסקפיזם וייאוש, אלא התמודדות ותקווה.

טיריון בעניבה

זהירות, ספוילרים. הפוסט מיועד למי שכבר ראה את הפרק.

עוד ביקורות ומחשבות: דידי חנוך מהרהר על הפרק, בוואלה מתלהבים בערך, מורן שריר מאשר בפוציות מתנשאת טיפוסית וסמדר שילוני בויינט לא ממש יודעת.

1. תקציב: כן, הכל נראה מצוין. פה ושם טיפה רעוע בפינות, עדיין לא לגמרי קולנוע, ובכל זאת.

2. שחקנים: באופן כללי המצב מוצלח. שון בין קלאסי לתפקיד אדארד סטארק. טיריון, אולי הדמות הכי מוצלחת בספרים, זוכה לגילום מעולה של פיטר דינקלאג', או כמו שאמרה ברוב טקט חברה: איפה מצאו גמד שגם יודע לשחק? ג'יימי אולי יפיוף מדי. הדמות אמורה להיות טיפה יותר מורכבת בהמשך. וקאל דרוגו נראה יותר כמו דוגמן עם איפור של גולשים מאשר כמו ברברי עצבני. אבל בסך הכל אין תלונות.

3. העלילה: קצת עצית מדי, נוקשה מדי, צמודה לספר מדי. ההתחלה של הספר הראשון היא אולי החלק החלש בסדרה המודפסת. קיים חשש מסוים, עד לנקודת הסיום של הפרק הראשון (זה נכון לגבי הנקודה הזו בעלילה גם בספר), שמדובר בעוד פנטזיה סטנדרטית בתוספת פטמות חשופות וראשים ערופים. ברגע שבראן מושלך מהחלון, מייד אחרי שהיה עד לגילוי עריות(!), אתה מבין שאתה כבר לא בקנזס. אפשר היה לסטות קצת מהתכתיב המרטיני בפרק הראשון, בעיקר כשאין את קולו של המספר להוסיף רקע ותובנות. מנגד – האיש ישב להם על הסט. בעיה.

4. קצב ושאר ירקות: זו הבעיה המרכזית שלי. חקרתי את המנומשת, שלא קראה את הספרים או שמעה עליהם, והיא חיבבה בסך הכל. אבל לי זה הרגיש כאילו היוצרים היו כאן בסוג של מירוץ בין תחנות: צריך למהר ולגעת בכל הנקודות, ולהמשיך הלאה. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהפרק הוא אקספוזיציה, ואם בהמשך הקצב יואט מעט. אבל בפרק הראשון זה נראה כמו ויתור על התמקדות בדמויות לטובת העלילה. ובאופן אישי, אני מעדיף דמויות, בטח כשזה מגיע ליצירה של מרטין, שמתמקדת בפוליטיקה, תככים ואנשים, לא פחות – ואולי יותר – מאשר בקרבות ופיתולי נראטיב.

בקיצור – זה רק פרק ראשון, והוא מהנה ומספק ועושה חשק לעוד. ובעיקר מעורר תקווה עזה לעונות הבאות, בהן העסק נהיה סוער ומעניין באמת.

קודם כל השיווק: HBO מנהלת קמפיין מרשים לקידום הסדרה החדשה שלה. שפכו עליה הרבה כסף, ומן הסתם עושים את הכל כדי להצדיק את ההוצאה. בין היתר יש משאיות מזון שמסתובבות ברחבי אמריקה ומחלקות מנות בהשראת המטבח הימי-בינימי של הסדרה. מרשים. עכשיו יש גם את 14 הדקות הראשונות מהסדרה. הבעיה איתן זהה לבעיה של הפתיח של הספר הראשון, לטעמי – הן קצת לא מרשימות, ולא רומזות על הכיוון שהעלילה תיקח ממש אוטוטו.

כבר כתבתי על הסדרה כאן, ומאז גיליתי שיס מביאים אותה לארץ שנייה אחרי ארה"ב. ריספקט. ג'ורג' מרטין בנה עולם שנראה קצת כמו טולקין למבוגרים ציניים. HBO לקחו את ההימור על סדרה שבה כל עונה היא ספר, למרות שמתוך שבעה כאלה רק ארבעה פורסמו, ואחד בדרך כבר חמש שנים. מה גם שמרטין הקשיש נראה שמן ולא בריא (כמו שאפשר לראות בקליפ למטה) ברמות שגורמות לך לתהות אם יש כבר סופר בינוני שמחכה למשימה הנקרופילית של השלמת העלילה אחרי מות.

אבל בינתיים: חשבתי על ציטוט שקראתי איפשהו, של סופר מדע בדיוני/פנטזיה אחר, צ'יינה מייוויל. האיש בעל השם המגניב, שמסרב לאפשר לתרגם את ספריו לעברית מטעמים פוליטיים, שונא את טולקין. הוא מסביר: בעולם נוסח טולקין הבעיה היא שהמלך רע, או בגלות. אם רק ישוב המלך אל כסאו, הכל יהיה לגמרי שייני הפי פיפל. העניין הוא, לפי מייוויל, שהבעיה היא בעצם קיומו של מלך. של מונרכיה, דיקטטורה. אני קורא עכשיו את perdido street station שלו, ספר משובח, שהמסרים שעולים ממנו אנטי ממסדיים וחתרניים למופת. כיכר תחריר זה כאן.

מייוויל כותב פנטזיה מאוד לא קונוונציונלית, הוא מקורי להפליא. מרטין לעומתו נראה כראקציונר, ששייך לז'אנר האבירים/טירות/דרקונים. אבל הוא חתרני לא פחות בדרכו, דווקא בגלל שהוא לכאורה פופוליסט. הוא מציג את השחיתות ואת פוליטיקת החצר באופן גרפי וציני, אבל חשוב מזה: אין בעולם שלו סיכוי לגיבורים אציליים שעומדים על העקרונות שלהם. דמות שאצל טולקין והמוני חקייניו היתה יכולה להיות הגיבור, לא תשרוד אצל מרטין. אם אתה לא פרגמטי, אתה מת. אם מייוויל מביט על הז'אנר מבחוץ בבוז, מרטין מעדיף להרעיל אותו מבפנים.

הספרים תורגמו לעברית, הסדרה אוטוטו עולה. גם אם אתם לא רואים עצמיכם כקהל הטיפוסי שצורך אקשן תקופתי עם חרבות וגברים בשיער של מטאליסטים, כדאי לנסות. אחרי הכל, אפילו קארקטי מהסמויה מופיע כאן, ועוד בתפקיד של פוליטיקאי. מה עוד תבקשו.